המורה בכתה א' 2, בבית-ספר הנמצא בשכונה דרומית בתל-אביב, אמרה לסטודנטיות להוראה המתנסות בכיתתה כי מערכי השיעור המעניינים והמגרים שהכינו אינם מתאימים לרמת התלמידים וכי הם לא יצליחו לבצע את הפעילויות הלימודיות הנדרשות. "זה מעבר ליכולתם," הוסיפה, "המשימות הללו קשות ועלולות לתסכל אותם; הם לא יודעים לשתף פעולה. אתן תכננתן להם משימות ברמת חשיבה שלא מתאימה להם." הסטודנטיות החליטו בכל אופן לנסות, והסתבר שהילדים ביצעו יפה מאד את כל המשימות והגיעו לתוצאות מצוינות. המורה התנצלה על שלא העריכה נכונה את יכולתם של הילדים. 

 

מה מציע דו"ח דברת לילדים של כיתה א' 2  ולמורה שלהם? איך הוא יחולל את השינוי שיפתח בפניהם את שערי הכניסה לחינוך העל-תיכוני? למקצועות בעלי הכנסה גבוהה? ילדי כיתה א' 2 קיבלו הרבה הבטחות, הרבה מילים יפות - ועדיין לא ברור במה ישנה דו"ח דברת את מציאות חייהם.

 

דו"ח דברת מתייחס למשבר בחינוך, לפערים הגדלים בחינוך, לשחיקת מעמדו של המורה ולאי-השוויון בין יהודים וערבים. הוא מכיר במציאות, ונראה כאילו הוא אכן מנסה להתייחס אליה. דו"ח זה מתיימר להוביל רפורמה מקיפה, עם חזון, מצפן ערכי וחינוכי ועוד מילים יפות וגבוהות - ולעתים גם מנוגדות זו לזו.  חלק מהרעיונות חדשים, חלקם מתארים מציאות קיימת, וחלקם עלו ונפלו כבר עשרות פעמים מבלי שיתרחש דבר. אחת הדוגמאות לכך היא נושא שיתופם או אי-שיתופם של המורים בהכנת הדו"ח. ארגוני המורים טוענים כי בוועדת דברת לא ישבו מורים, אבל בעמ' 6 בדו"ח נאמר: "ערכנו דיונים אינטנסיביים עם ארגוני המורים ..."

 

כדי שלא נתלבט  בשאלה מי משקר פה -  באותו עמוד בדיוק קורא הדו"ח לארגוני המורים "לעשות כל מאמץ להגיע להסכם בהקדם האפשרי," לשתף פעולה כי "הסכם קיבוצי חדש לקראת תשס"ו יאפשר יותר מכול יישום מזורז של התכנית." כבר בראשית הדו"ח אנחנו עדים לאפיון המרכזי שלו - אמירות של דברים והיפוכם ושימוש במכבסת מילים גבוהות. הדו"ח קורא למורים "לנצל הזדמנות היסטורית זו לשיקום מעמד המורה ולקביעת ההוראה כמקצוע לאומי מועדף."

ניסינו למצוא את הקשר בין המבוא והמילים היפות של הדו"ח לבין המציאות שבה הוא אמור להיות מיושם. אכן, בוועדה לא ישבו נציגי ארגוני המורים, ובאמת קשה  להאמין שנערכו דיונים אינטנסיביים עמם כפי שנטען בדו"ח. אבל ישבו בה אנשי חינוך רבים וטובים, אשר השתמשו בכל המילים הנכונות שמצויות במילון החינוך העדכני.

 

שלמה דברת. שיתוף פעולה עם שימור המצב הקיים (צילום: פלאש 90)

דו"ח דברת מכיל את הרטוריקה הנלמדת בבתי-הספר לחינוך באוניברסיטאות ובמכללות להכשרת מורים, ונשמעת בהשתלמויות ובחדרי מורים. נמצא  שם את "הילד במרכז", ואת הכיתה ההטרוגנית, העצמה, התאמה דינמית ומתמדת של תהליכי הלמידה לילד ולצרכיו המשתנים, שיפור, ביזור, אבזור, ואפילו ציטוט של יאנוש קורצ'אק על תיקון העולם דרך החינוך. 

 

אנשי החינוך הנבונים והחכמים, שישבו בוועדה וסיפקו את המילים הנכונות ואת המושגים הנכונים מתוך הז'רגון המקצועי הנכון, שיתפו פעולה עם מסמך ההסוואה המתוחכם ביותר בהיסטוריה של החינוך בישראל, עם זריית חול בעיני כולנו. כי הדו"ח אינו אלא מסכה, אמצעי הסוואה לשסע המעמדי ההולך ומעמיק, שמערכת החינוך מחזקת אותו בדרכים שונות ומגוונות.  

גם היום מערכת החינוך ממסללת ילדים על-פי מעמדות ומוצא. אפשר לחשב בדיוק רב למדי את סיכוייו של כל ילד להגיע לאוניברסיטה, על-פי המיקוד של מקום מגוריו או לפי המצב הסוציו-אקונומי של הוריו. מערכת החינוך יכלה לחסוך כסף רב אילו קבעה כי 88% מבוגרי בתי-הספר של מכבים-רעות יהיו רשאים להתקבל לאוניברסיטאות, וכך גם 69% מרעננה, 65% מרמת גן, 41% משדרות ו-19% מירכא. הרי אלה הם ממילא השיעורים הידועים של הצלחה בבגרות.

 

אבל שרירות-לב ואי-צדק כאלה היו גלויים מדי וזועקים לשמים; הורים היו מתקוממים, העיתונות היתה משתוללת, וכולם היו דוחים את האפליה הבוטה שלא תיתכן במדינה דמוקרטית. במקום זאת (ולא בכוונה רעה, כמובן) נוצרה מערכת שעוסקת במיסלול בדרך מתוחכמת יותר, מערכת המכילה מנגנונים מורכבים ומסובכים שנותנים תחושה של הצלחה לפי כשרון, לפי השקעה ולפי יכולת. מערכת זו מונעת את כולנו מלעלות על הבריקדות ולשנות את השיטה. 

 

דו"ח דברת מציע שינויים ותוכניות שאין להם סיכוי להתממש, בעיקר משום שלא הוקצו להם תקציבים מספיקים (או תקציבים בכלל). למרות ההתייחסות הנרחבת לילדים ובני נוער הסובלים מקשיים שונים, אין התוויה תקציבית לפתרון בעיותיהם. גם פיצוי של סקטורים מקופחים (כמו ערבים וחרדים) יבוא בהכרח על חשבונם של נזקקים אחרים.  

 

מה מציע דו"ח דברת לנוכח המציאות הקשה הזאת (מיסלול ופערים הולכים וגדלים)? מה הוא מציע לכיתה א' 2  בשכונה דרומית, בעיירת פיתוח או בכפר ערבי ?

 

הדו"ח מצהיר על כוונתו לפעול לצמצום הפערים. אחת הדרכים שהוא מציע היא תקצוב דיפרנציאלי לאוכלוסיות חלשות, אשר יתבסס על מדד טיפוח מתוקן. אחד המרכיבים  (20%) במדד הטיפוח המתוקן הוא הכנסה לנפש. לכאורה, נעשה כאן צדק: תקצוב בתי-הספר יהיה תלוי במצבן הכלכלי של משפחות התלמידים. אך כיצד תיבדק הכנסת המשפחה? האם ההורים ייאלצו להציג את תלושי המשכורת שלהם בבית-הספר? האם ילחצו על הורים עניים להצהיר כי הם מובטלים ונזקקים, כדי שבית-ספר מסוים יקבל תוספת תקציב? המלצה זו אינה ניתנת ליישום, אך היא יוצרת תחושה של צדק חברתי, של מדד אובייקטיבי.

על-פי מדד הטיפוח החדש, החרדים והערבים הם אלה שיזכו בתקציבים הגדולים ביותר: הם העניים ביותר ובעלי המשפחות הגדולות ביותר. האמנם עדים אנו לחלוקה-מחדש של עוגת התקציב במערכת החינוך? או שמא זהו מדד ליהודים חילונים ודתיים ממלכתיים בלבד?  אם אמנם התכוונה הוועדה לדבריה, הרי שלפחות בנושא הערבים ייעשה  סוף-סוף צדק היסטורי.

 

עם זאת, הוועדה מצהירה כי יש להקפיד על התקציב הריאלי הקיים והיא מחויבת ל"שמירה בלתי-מתפשרת" עליו. הצדק ייעשה אפוא על חשבונו של מישהו אחר (קבוצות אוכלוסייה אחרות?) או משהו אחר (תוכניות תמיכה ותגבור?). כיצד ניתן להשוות את התקציבים מבלי להזדקק לתוספת ניכרת? מאין יילקחו אותם תקציבים הכרחיים למימוש הצדק והשוויון? נראה כי שוב אין קשר בין הניתוח הביקורתי של המציאות, המילים היפות שבראשית הדו"ח וההמלצות בפועל.

פרק חשוב נוסף בבחינת המלצות הדו"ח מול המציאות הלא-שוויונית במערכת החינוך הוא הפרק העוסק  ב"צרכיו המיוחדים של כל ילד". פרק זה נפתח בהצהרה, כי: "האחריות של מערכת החינוך כלפי כל תלמיד באה לידי ביטויה המובהק ביותר כאשר לתלמיד יש בעיות מיוחדות, צרכים וקשיים ייחודיים או יכולות מיוחדות." הפרק פותח באוכלוסיית המחוננים והמצטיינים, ממשיך עם אוכלוסיית הילדים והנוער בסיכון ומסתיים באוכלוסיית החינוך המיוחד.

 

הנתונים מראים כי עשרות אלפי בני נוער נמצאים מחוץ למערכת החינוך, לאחר שהונשרו על-ידי בתי-הספר. אין בנמצא מחקר מוסכם, אשר מגדיר וסופר בני נוער בסיכון במערכת החינוך עצמה, אך ברור כי מדובר במאות אלפי צעירים כאלה בכל בתי-הספר. האם כל אלה הם ילדים בעלי "בעיות מיוחדות, צרכים וקשיים ייחודיים"? עצם הכללתם בקטגוריה זו, שחשיבותה אינה מוטלת בספק לגבי אותם ילדים שבאמת זקוקים לה, מסירה את האחריות ממערכת החינוך.

 

הסרת אחריות זו באה לידי ביטוי גם בהמלצות שבהמשך. לדוגמה, אחת ההמלצות  להתמודדות עם נוער בסיכון היא הפעלת חונכים אישיים - פרקטיקה חינוכית איכותית לכל הדעות. החונך אמור להיות בקשר אישי עם התלמיד, ולא לחנוך יותר מ-20 תלמידים. במשפט הבא כבר מופיע המכשול: אם בית-הספר אינו יכול לממן זאת, הוא ישתמש בעובדים אחרים של בית-הספר (המנקה? הגנן? הצבע?) או במתנדבים מכיתות גבוהות. בבית-הספר היסודי תשמש המחנכת כחונכת. היכן התקצוב? היכן השינוי? כל פרק ההמלצות העוסק בנוער בסיכון ובנוער מנותק הוא תיאורטי לחלוטין, ואינו מלווה בהנחיות או בהמלצות תקציביות. וכך, שוב אנו מוצאים נראות מרשימה לאוכלוסיית שוליים, כל מיני רעיונות טובים - ושום כוונה, או לפחות התוויה תקציבית, לביצועם.

 

אוכלוסיית החינוך המיוחד, הנקראת בשפה הנכונה "תלמידים עם צרכים מיוחדים", זכתה רק לשלוש פסקאות:  אחת תיאורטית, המסבירה את האידיאולוגיה של "חברה מוסרית נאורה" הנבחנת על-פי "הצלחתה לספק לכל אדם את צרכיו הייחודיים מבלי להפרידו ולהרחיקו ממסגרות החיים הרגילות" (עמ' 107);  שנייה, המגדירה מהו תלמיד בעל צרכים מיוחדים; ושלישית, הממליצה להקים "ועדה בין-משרדית לקידום תלמידים עם צרכים מיוחדים," אשר תתווה את מדיניות הקידום של תלמידים אלה, ואת השילוב שלהם בחינוך הרגיל.

 

במקביל, משרד החינוך ירכז פעולות הסברה למען שילוב תלמידים בחינוך הרגיל. מי שמכיר את החינוך המיוחד ואת הסוגיה הקשה של השילוב, יודע שהמורות אינן זקוקות להסברה. הן זקוקות להדרכה, לכוח-עזר תומך ולתנאים פיסיים לשילוב. השילוב דורש תקצוב, אבל הוועדה אינה חושבת שיש צורך לתת תקציב לביצוע המטרות הנעלות של "חברה מוסרית נאורה". במילים אחרות, היא מציעה להשאיר את החינוך המיוחד כפי שהוא.

 לא נתייחס כאן ל"העלאה של משכורות המורים," שבבחינה מדוקדקת לא ברור אם היא אמנם העלאה; לא נתייחס ליום הלימודים הארוך שהוא אחת ההמלצות המרכזיות וההכרחיות, אך התנאי להפעלתו הוא שיפור התנאים הפיסיים שתקצובם לא נכלל בתוכנית. בקיצור, כל אחת מהמלצותיו של דו"ח דברת ראויה לבחינה ביקורתית תחת משקפי מכבסת המילים הגדולה.

 

חינוך הוא מעשה פוליטי-חברתי. בתור שכזה יש לו חלק גדול ותפקיד משמעותי בשימורו או בשינויו של המצב הקיים (שהוא, במקרה שלנו, פערים ואי-שוויון). כתיבת  דו"ח שחלקים גדולים ממנו אינם ניתנים ליישום היא צעד של שיתוף פעולה עם שימור המצב הקיים. זהו חלק מן המסכה, מן ההונאה הגדולה, שנועדה להשרות תחושה של עשייה, "כאילו" חותרים  לקראת שינוי - כשבפועל עושים רק לשימור המצב הקיים. המילים הגבוהות  אינן אלא  מארג מופלא של אחיזת-עיניים  גדולה, שנועדה להשתיק ולהרגיע את ההורים שילדיהם נפגעים מאי-השוויון. הדו"ח הוא עוד מערכת של צעדים שתשמש כאמצעי הסוואה לשסע המעמדי, לפערים ההולכים וגדלים ולקיצוצי התקציב שתמיד פוגעים באלה שאין להם, כלומר בעניים.

 

לא ברור אם כעת, בעקבות דו"ח דברת, מצפה לכיתה א' 2 עתיד שונה מזה שהיה מיועד לתלמידיה לפני כן. ללא ראיית ההקשרים שבין המעשה החינוכי בכיתה לבין מבנה המערכת ותקצובה – וללא שינוי אמיתי של סולם-העדיפויות התקציבי בחברה הישראלית, ולא רק בתקציבו המדולדל והמקוצץ של משרד החינוך – הפערים רק ילכו ויגדלו.