משרד החינוך - הממונה על שוויון בין המינים- המרכז לפדגוגיה ביקורתית תכנית לשוויון בין המינים לגיל הרך,
כתיבה: חגית גור ורלה מזלי עריכה: גליה זלמנסון לוי
האם ככה זה בטבע?
הרבה עדויות מצביעות על כך שבמידה רבה, התרבות מעצבת את הגוף של כל גבר וכל אשה. כל אחד ואחת מאתנו מסגל/ת את הגוף שלה או שלו לתפיסות רווחות ולמה שמקובל בתרבות הסובבת אותנו. הרבה תחושות פיזיות נלמדות תרבותית. בתרבות המערב, למשל, הרבה מאוד נשים חשות כאבי מחזור, אבל בהרבה תרבויות במזרח נשים לא מדווחות על כאבים כאלה. יש לא מעט יהודים ומוסלמים שחשים תגובה גופנית של בחילה למראה בשר חזיר או בשר חלזון. אותו המראה או אותה המחשבה עשויים לעורר אצל אנשים מתרבויות אחרות פעילות של בלוטות הרוק ותחושת ציפייה. בתרבות המערבית ילדות ונשים נחשבות בדרך כלל לחלשות מדי מכדי לסחוב משאות כבדים. בתרבויות אחרות נשים נושאות משאות כבדים כחלק מעבודת היום יום שלהן. יש כמובן הבדלים גופניים מולדים בין בנות ובנים ובין נשים וגברים. השאלה היא, האם ההבדלים האלה מובילים בהכרח להתנהגויות שונות. למדע אין היום תשובה ברורה לשאלה זו, בעיקר כי לא מתבצעים מחקרים מסוג זה. שאלת קיומם או אי קיומם של מחקרים מסוגים שונים, אינה שאלה מדעית כי אם חברתית. יכול להיות כי העובדה שמחקרים כאלו לא נעשים, משקפת את המבנה החברתי הקיים. החוקרת סנדרה הארדינג העירה כי ההבדלים בין בני אדם לבעלי חיים הרבה יותר גדולים מאשר ההבדלים בין נשים וגברים. כמו כן טוענת הארדינג וחוקרות פמיניסטיות אחרות, כי מחקרים מהסוג המציג הבדלים בין המינים כנגרמים על ידי מבנה גוף ופיזיולוגיה, דומים מאוד למחקרים שעסקו בעבר בהבדלים בין גזעים. אנחנו מאמינות בצורך להתייחס, לכל הפחות, בחשדנות רבה אל פסיקות מהסוג של: "בנים פשוט נולדים ככה – לא יכולים לשבת רגע בשקט" או: "בנות הן ממש נשים קטנות, אוהבות איפור מגיל אפס". אנחנו רואות חשיבות בנסיון שיטתי ועקבי לאתר איפה אנחנו – כמחנכות, אמהות, אחיות, מודלים לחיקוי – מעבירות לילדים ולילדות מסרים שמעצבים הן את הגוף והן את תפיסת הגוף שלהם.
התכתיב שהוא אולי הבולט ביותר ביחס לגופן של נשים וילדות בחברה המערבית המודרנית, הוא החשיבות העליונה שמיוחסת למראה חיצוני, וכתוצאה מכך, העובדה שילדות ונשים נתונות לבדיקה ובחינה בלתי פוסקות של המראה שלהן, אם על ידי אחרים ואם על ידן עצמן. זהו תכתיב שפוגע ביכולת "לחיות בתוך הגוף" באופן נינוח וספונטני, וגורם לילדות ונשים להשקיע כמויות מאוד משמעותיות של זמן, אנרגיה, תשומת לב וכסף בפיקוח על המראה החיצוני ושיפורו. בצד התכתיב הזה ובמשולב איתו, החברה שלנו מציבה בפני ילדות ונשים אידיאל של יופי שהוא כמעט בלתי ניתן להשגה ומשתנה במידה זו או אחרת כל כמה שנים. פעם שדיים קטנים יחסית הם המראה הרצוי, ופעם חזה מלא יותר. פעם גבות דקיקות נחשבות יפות, ופעם גבות ברורות ועבות יותר. פעם עור זהוב, שזוף נחשב יפהפה ופעם עור בהיר מאוד. יחד עם זה, במשך כמה דורות כבר, הרזון שמוצג כשיא היופי (באמצעות דוגמניות, כוכבות קולנוע וטלוויזיה, ציורי אפנה, איורים במגזינים וספרים, קווי הייצור של תעשיית הביגוד) הוא בעצם מבנה גוף שטיפוסי על פי רוב לנערות צעירות ולא לנשים בוגרות. גם בין הנערות רק מיעוט הן בעצם בעלות מבנה הגוף הנכסף. תכונה נוספת שנתפסת ומוצגת בתור מרכיב הכרחי ומרכזי של יופי נשי, תכונה שגם היא כמעט בלתי אפשרית בפועל, היא חלקות עור הדומה לזו של תינוק: עור ללא שיער, בלי שום קמטי הבעה, בצבע לגמרי אחיד. עור כזה הוא למעשה נדיר למדי אצל נשים בוגרות, וגם הוא קיים בעיקר אצל נערות ונשים צעירות מאוד. על מנת לנסות לגרום לעור שלהן להידמות אליו, נשים ונערות משקיעות כסף זמן ומאמץ עצומים בקרמים מסוגים שונים, בטיפולים קוסמטיים, באיפור, בניתוחים פלסטיים. הצבת אידיאל של יופי נשי בלתי ניתן להשגה יוצר מצב שבו כמעט כל ילדה וכל אשה מרגישה מצד אחד "לא מספיק" ומצד שני "יותר מדי" – לא מספיק רזה, לא מספיק גבוהה,לא מספיק חלקה, עם שיער לא מספיק מבריק… או: יותר מדי שמנה, עם אף יותר מדי גדול, יותר מדי שעירה… ככלל, על רקע תכתיבי היופי המקובלים, רוב הילדות והנשים תופסות את גופן כטעון שיפור, כגוף בלתי מספק ואפילו מביש או מביך. עובדה בסיסית זו פוגעת פגיעה קשה בבטחון העצמי ובתפקוד. החשיבות המיוחסת למראה החיצוני של ילדות ונשים גם גורמת, לעיתים קרובות, להגבלות ממשיות על חופש התנועה שלהן, על האפשרות שלהן לנוע במרחב בבטחון ובנינוחות, ועל היכולת שלהן לבצע פעולות שונות, כולל פעולות פשוטות כמו ריצה ברחוב, או פעולות כמו ישיבה על רצפה, זחילה או טיפוס. ההגבלות האלה מוטלות באמצעות פריטים של לבוש שמגבילים את התנועה (חצאית שצריך להיזהר לא לחשוף את מה שמתחתה, בגדים הדוקים וצרים, נעלי עקב, חולצות מחשוף שחשוב להקפיד לא להתכופף בהן, אביזרים שחשוב לא לאבד אותם, ועוד) וגם באמצעות כללים של תנועה נשית מקובלת ותקינה (ישיבה ברגליים צמודות או משולבות, החזקת הזרועות יחסית קרוב לגוף, הליכה בכפות רגליים שפונות ישר קדימה, ועוד).
אין ספק שגם בנים וגברים בעולם המודרני המערבי נדרשים "להיראות טוב". אבל, עבור רובם, רמת העריצות של התכתיב הזה נמוכה בהרבה מזו ששולטת בתודעה של בנות ונשים. ככלל, בנים וגברים סובלים הרבה פחות מנשים וילדות מעונשים חברתיים על אי-עמידתם בקני מידה מקובלים של יופי גברי. טווח החריגות "המותרות" מתכתיבים של יופי הוא הרבה יותר רחב עבור גברים ובנים,ומגוון גדול של תכונות אחרות והישגים מסוגים שונים משחקים תפקיד לא פחות חשוב בקבלה החברתית ובקבלה העצמית של בנים/גברים. גברים יכולים להיחשב מושכים ומבוקשים עקב ספורטיביות, הומור ושנינות, אינטלגנציה גבוהה, כשרון טכני בולט, הצלחה כלכלית, גם אם המראה שלהם לא דומה לזה של כוכבי קולנוע ודוגמנים. אפילו התבוננות בכוכבי קולנוע בולטים מעלה טווח סובלנות הרבה יותר רחב למוזרויות חיצוניות ואי-התאמה לאידיאל היופי מאשר אצל נשים. דוגמאות אחדות הן: ז'ראר דפרדייה, רוס בסדרת הטלוויזיה "חברים" ועוד. עולם הסרטים גם ממשיך "לסבול" כוכבי קולנוע גברים בהזדקנותם הרבה יותר משהוא "סובל" כוכבות נשים, והזדקנות גברית ככלל נתפסת פחות "לא-יפה" מהזדקנות של נשים. יחד עם זה, חלים גם על בנים וגברים לא מעט תכתיבים בנוגע למראה, לאחזקת הגוף ולעיצובו. הם נדרשים, לפחות במידה מסויימת, להיות שריריים ובעלי כושר. בהתאם לכך, הם נדרשים להציג יכולת ספורטיבית כלשהי. ילד שלא נוטה בכלל לשחק בכדור ונרתע לגמרי מתחרותיות גופנית נחשב בדרך כלל ל"חנון" או ל"נקבה". זהו פן אחר של הנטייה לדרוש מבנים וגברים להציג תכונות של תחרותיות וכוח ואפילו אגרסיביות, בצד איפוק רב בגילוי רגשות "רכים" כגון פחד, חמלה, אהבה. הניסוח המקובל טוען שגברים "לא מראים רגשות". אבל כעס, רצון עז לנצח, התגרות, הם כולם רגשות. למעשה, גברים ובנים נדרשים לגלות רגשות מסוגים מסויימים, אלה הממוקמים בקצה אחד של הקשת הרגשית וקשורים בהפעלת כוח כנגד אחרים. באותו זמן הם נדרשים להסתיר, אפילו מעצמם, רגשות מסוגים אחרים. אין כל ספק שהקיטוב הזה בין רגשות מותרים לחשיפה לבין אלה שאסורים, מכתיב גם התנהגויות גופניות מסויימות. הידועה ביותר היא ההימנעות מבכי שנדרשת בדרך כלל מבנים וגברים בתרבות שלנו.
מבוסס על מחקרה של החוקרת הפמיניסטית קארן מרטין אשר עקבה אחרי האופנים בהם גננות בארצות הברית משפיעות על התנהגותם של בנים ובנות
1. טיפול תכוף בבגדים של הילדות – הגננות מתערבות בתכיפות גדולה במטרה לסדר את הלבוש של הילדות, תוך יישור חלק זה או אחר בביגוד, הכנסת חולצה למכנסיים או לחצאית, איסוף שיער שהתפזר בגומייה, לעיתים גם בלי לומר קודם לילדה ובלי לבקש את רשותה. 2. חיזוק אחזקת גוף "רשמית" ומכונסת יחסית - הגננות מעירות בקביעות לילדות על תנוחות הישיבה שלהן: "שבי ישר", "אל תשכבי על השלחן", וכיוונו ילדות להחזיק את גופן בצורה יותר מבוקרת ופחות נינוחה: "אל תרוצי", "תאכלי יפה", "ידיים על הברכיים". 3. הכוונה צמודה יחסית של הפעילויות – הגננות מנהלות פיקוח שוטף יחסית על הפעילות של הילדות, תוך התערבות תכופה בבחירת המשחקים שלהן. הן נוטות להציע להן הרבה פעילויות בישיבה ליד שלחן ומותירות להן מעט זמן, יחסית, למשחק חופשי על פי בחירתן. הן נוטות לבקש מהבנות לא לחזור שוב ושוב לאותם משחקים או לאותם צעצועים, ומורות להן לגוון את המשחק, תוך הצעת פעילויות חלופיות. פיקוח מסוג זה מופעל על הילדות בתכיפות הרבה יותר גדולה מאשר על הילדים. 4. הגבלת השימוש בקול – הגננות מרבות להעיר לבנות על דיבור בקול חזק. הערות כאלה מכוונות אישית לילדה מסויימת ("רווית, אל תרימי את הקול") ולא כללית, לקבוצה רועשת. הגננות גם מעירות הרבה לילדות על טון הדיבור שלהן ("אם תבקשי יפה, ולא בטון כזה, אז אולי אני אקשיב לך", "לא שמעתי שאמרת 'בבקשה'", "מה אומרים?…"). מלבד טיפוח זהירות והססנות בשימוש בקול הדיבור, הגבלת הקול של הילדות גם מצמצמת את טווח התנועה הגופנית שלהן, שכן הרבה פעולות כמו קפיצות או ריצה מלוות לעיתים קרובות בקריאות קולניות. 5. התערבות שוטפת בתנועה הגופנית – כאשר הגננות מעירות על דרך התנועה או ההתנהגות הגופנית של הילדות, הן נוטות להציע או להורות בבירור לילדה מה לעשות במקום ההתנהגות שהופסקה. בכך הן מצמצמות לא רק את החופש לבצע את התנועה המקורית, אלא גם את טווח האפשרויות החלופיות שהילדה חופשייה לבחור בו. 6. אופן לבוש וצבעי לבוש - שימוש רב נעשה בצבעי לבוש (שמקורו בעיקר בבתי הילדים) להעמקת הבחנות בין שני המגדרים. מעל מחצית מהבנות לובשות פריט ורוד כלשהו בכל יום, בעוד שהבנים לובשים צבעי יסוד, שחור, ירוק זוהר וכתום, אבל לעולם לא ורוד. כמוכן, שמלות וחצאיות גורמות לילדות דריכות מתמדת ופיקוח בלתי פוסק על הלבוש של עצמן. שמלות יכולות להיתפס יותר בקלות ממכנסיים או להתרומם ולחשוף את התחתונים, כך שילדה שלובשת שמלה או חצאית נוטה להצטמצם יחסית בהיקף התנועה שלה, בסוגי התנועה שהיא תבצע (למשל, היא תימנע אולי מטיפוס או מזחילה) ובבחירת המשטחים שעליהן היא מתנועעת.
1. המעטה יחסית בטיפול בבגדים של בנים – הגננות ממעטות יחסית להתערב לצורך "סידור" הלבוש של הבנים, ומניחות להם להישאר "עם חולצה בחוץ", עם מכנסיים מסובבים קצת, בשיער פרוע וכדומה. 2. היעדר יחסי של הנחייות לנקוט אחזקה "רשמית" או מכונסת - הגננות מעירות לבנים הרבה פחות משהן מעירות לבנות על תנוחות הישיבה ואחזקת הגוף. ייתכן שחלק מהגורם לכך הוא הנחה מקובלת שבנים בכל מקרה לא צייתנים ולא כל-כך מקיימים הנחיות. על רקע זה הגננות סוברות אולי שאין טעם להשקיע מאמץ ("ממילא הם לא מסוגלים לשבת רגע בשקט", "לא חשוב מה אני אגיד, הם יעשו מה שהם רוצים"). מחקרים מראים כי ציפייה מילד שיחרוג מהכללים, היא נבואה המגשימה את עצמה. 3. המעטה יחסית בהכוונת הפעילות – הגננות לא מרבות להורות או להציע לבנים במה לשחק ונוטות לא לעמוד על כך שלא יבחרו שוב ושוב באותם משחקים וצעצועים. ברוב המקרים, כשהן כן מעירות לבן מסויים או לקבוצה של בנים ש"צריך לשחק במשהו אחר" הן מניחות לבן או לקבוצה לבחור משחק חלופי, ולא מכוונות אותו/ם למשחק מסויים. 4. הגבלה מועטה יחסית של השימוש בקול – הגננות מעירות לבנים על הרמת קול בתדירות קטנה יחסית – רק שליש מהתדירות של הערותיהן לבנות. כשהן מעירות לבנים, רוב ההערות הן כלליות, לקבוצת בנים, ולא אישית ישירות ("חבריה, תפסיקו לצעוק", "בבקשה להירגע, כולכם"). 5. התערבות גופנית של הגננת בתנועה הגופנית – הגננות מרבות מאוד במתן הנחיות לבנים לגבי ההתנהגות הגופנית שלהם. הן התערבו כמעט פי שלושה בתנועה של הבנים מאשר בתנועה של הבנות. אבל רוב ההערות הן דרישות להפסיק תנועה מסויימת, ללא הנחייה לגבי התנועה החלופית. הבנים נותרים חופשיים לבחור את כיוון השינוי. כמוכן, בחצי ממקרי ההתערבות, הבנים לא מצייתים להוראה. ברוב המקרים הגננות לא ממשיכות בדרישתן ומתעלמותת. גם כאן, אם כן, הבנים זוכים בחופש בחירה גדול יחסית.
• פעולות של תיקון ושיפור המראה גורמות לחלק מהילדות והנשים הנאה וסיפוק גדולים - הפרק אינו בא למנוע זאת. לפעמים זו שמחה אמיתית בגופן ולפעמים זו תחושה חיובית של שליטה במגוון מיומנויות מורכבות (של טיפול וטיפוח גופניים). עבור חלק מאתנו פעולות קבועות של שיפור, תיקון ותחזוקת הגוף הם מקור חשוב של בטחון. • צמצום המקום המרכזי שתופסים מראה חיצוני ולבוש בתודעה ובהתנהגות של בנות, תוך הדגשת החשיבות שבצדדים אחרים בעצמיות שלהן; בהעברת המסר שילדה היא מגוון רחב ועשיר מאוד של מרכיבים שרבים מהם חשובים לפחות כמו מראה חיצוני אם לא יותר. • האמונה כי חשוב להמחיש לבנות, דרך חיזוקים ומחמאות, את יכולת החשיבה שלהן, את הנחישות שחלק מהן מגלות, או היכולת לתכנן, את ההתבוננות המדוייקת של חלק מהן באירוע או בתופעה מסויימת, את היצירתיות שלהן, את יכולתן לעמוד על שלהן, את הפעולות שהן עושות, את התוצרים שהן מפיקות וכדומה. • הבאת תכתיבים אלו למודעות של הילדים והילדות, בצורה פשוטה ובהירה המתאימה לגילאי הגן. אנחנו נציע לאפשר לילדים ולילדות להתחיל להבין שלא מדובר בחוקי טבע אלא בתכתיבים חברתיים שאפשר לבחון ולבדוק אותם, תכתיבים שהציות להם גובה מחיר גבוה, גם אם הוא משיג קבלה חברתית. אנחנו מאמינות שאפשר להזמין את הילדות והילדים להתחיל לחוש מה מידת ההתאמה של התכתיבים לכל אחד ואחת בנפרד. • ריכוך החלוקה החדה בין מראה מקובל "של בנים" ו-"של בנות", תוך עידוד הקבלה של צבעי לבוש מגוונים יותר אצל שני המינים ("גם בנים יכולים ללבוש ורוד"), סגנונות לבוש מגוונים יותר ("איזה יופי שאת לובשת היום גופיה של מכבי"), אחזקת גוף וסגנונות תנועה פחות מקוטבים, והגדלת טווח הבחירה והביטוי העצמי של בנות ובנים בהתנהגותם הגופנית ובלבושם.
לעודד ולחזק מטרת הפעילות: עידוד לבוש נוח לכל הילדים ובעיקר לילדות; עידוד הרחבת מגוון הצבעים "המותר והמקובל" לילדים ולילדות: ביצוע הפעילות: העידוד והחיזוק בא לידיד ביטוי באמצעות התגובות והמחמאות שלך, הגננת. תגיבי בהתפעלות ובשמחה על פריטי לבוש שילדות יוכלו לנוע בהם בחופשיות ותנסי לקשר את התגובות שלך לתנועה הגופנית שהבגד מאפשר; "איזה מכנסיים רחבים, תוכלי לטפס על הסולמית בכיף היום", "איזה אוברול חזק, ממש נהדר לזחילה על הרצפה". תנסי לשלב בתגובות שלך תיאורים של הבגד ולהדגיש גם הרבה תכונות נוספות, חוץ מ-"יפה", ו-"חמוד" למשל: "איזה צבע צהוב חזק יש לקוקיה שלך", "החולצה שלך עשויה מבד ממש נעים", "בטח מאד נוח לך בנעליים האלה", "הגופיה הזאת מצויינת בחום כזה". הילדות והילדים כמובן זקוקים מאוד לחיזוקים, למחמאות ולתשומת הלב שלך, אבל חשוב לנסות לא לצמצם אותם לתחום "היופי".
משחק בבגדים נוחים ובצבעים
מטרת הפעילות: המחשת הנוחות שבלבוש נוח שלאוו דוקא על פי צו אופנתי, ופרוק ממשי של סטיגמות הקושרות בין מין וצבע. ביצוע הפעילות: * ניתן ליזום פעיליות ולהודיע מראש יום קודם לבא בלבוש מתאים: מכנסיים נוחים, נעליים או סנדלים נוחים וכו'. פעיליות : להשתתף ביום טיפוס על המתקנים בחצר; לבנות ביחד "שכונה" על הרצפה של הגן; לצאת ביחד לפיקניק בחצר או בגינה בקרבת הגן; לשחק בגלגול על הדשא בגינה בסביבת הגן. * ליזום משחקים ושיחות שעוסקים ישירות בנוחות ולבוש: תבקשי בזמן הריכוז מילדים שלובשים מכנסיים לשבת על הרצפה, להתגלגל, להתהפך ותשוחחי עם הילדים על ההבדלים בתנועה ובנוחות שלהם כשהם לובשים מכנסיים או שמלה, חצאית ארוכה או קצרה, סוגים שונים של נעליים, סנדלים או כפכפים. תבקשי מילדים שלובשים צבע מסויים לרדוף אחרי ילדים שלובשים צבע אחר, אחר כך תפני תשומת לב לחלוקת הצבעים בין הילדים ותשוחחו על העובדה שיש בנים שדווקא אוהבים צבע וורוד אבל מרגישים שאסור להם ללבוש צבע כזה. לעיתים קרובות, ילדות שמגיעות לגן עם תכשיט או סיכות שיער, מודאגות שהקישוט יאבד או יתקלקל. דאגה כזאת נוטה להגביל את המשחק והתנועה של הילדה באותו יום. נסי לשים לב, להסביר זאת לאותה ילדה ולהציע לה לשים את התכשיט או הסיכה בתא שלה עד סוף היום. נסי גם להסביר למי שמביא או לוקח את הילדה שתכשיטים או סיכות מסוג זה מכבידים עליה ומגבילים אותה.
מגוון של תנועות מטרת הפעילות: מתן לגיטימציה לתנועות גדולות של ילדות; מתן לגיטימציה לתנועות עדינות ורכות של ילדים.
ביצוע הפעילות: פעיליות אלו יכולות להתקיים במשך כל היום: • אפשר להקדיש פרקי זמן קצובים במהלך היום או השבוע למשחקי זחילה בתוך הגן ("בואו נעבור מתחת לשלחן", "בואו נהיה נחשים ולטאות" "בואו נשחה, נגיד שהרצפה היא ים"), לשיחה או שירה תוך שכיבה על הרצפה. • אפשר לכוון את הילדים לעשות את תנועות הזחילה מאוד לאט ובשקט, ולערב על ידי כך את הבנים בתנועה רכה וריקודית. • אפשר ליצור הזדמנויות נוספות לתנועה רכה, ריקודית, שגם בנים לוקחים בה חלק: למשל להזמין את אחד הילדים או את כלם להציג פנטומימה של קטע מסיפור שקראת להם, קטע שעוסק לדוגמה בתנועה מאוד שקטה, רכה, (עלה נופל מעץ, נוצה מעופפת, מישהו מרגיע תינוק, נבט נובט...). • במידה ונוח לך עם זה, אפשר לעודד ילדות וילדים לשבת או לשכב על הרצפה גם בזמן הריכוז, או לחילופין על שטיחים או על מזרנים דקים, כל עוד הם ממשיכים להקשיב ולהשתתף. כך ניתן לאפשר טווח תנועות יותר מגוון ורחב ופחות פורמלי. • אפשר לכוון ילדים וילדות לעסוק במשחקים שונים ובפעילויות מסויימות בישיבה או בשכיבה על הרצפה או מתחת לשולחנות (ציור, עיון בספר, משחק קלפים).
תנועה ושפה מטרת הפעילות: יצירת דיבור 'משחרר' והמנעות ככל האפשר מדבור ' מדכא' בהקשר של תנועה. ביצוע הפעילות: • כדאי לנסות להפחית את כמות ההערות על צורת הישיבה של בנות, על העמידה, ההליכה, הריצה והאכילה שלהן, על הדיבור שלהן בקול. • נסי לעודד – בעקביות – בעזרת מחמאות והצעות, תנועות חזקות וגדולות של הבנות ("איך רצת מהר!", "הפיסוק שלך ממש רחב, שירה, אולי גם את רוצה לעמוד בפיסוק?", "כן, תפתחי את הידיים, תושיטי אותן, רחוק רחוק!", "כיף לך מתחת לשלחן? איזה יופי! מורן, גם את יכולה, הנה, מתחת לשולחן השני"). • במידה והתנהגות גופנית כלשהי של קבוצת ילדים וילדות גובלת בפראות ומפריעה לסביבה, נסי להעיר לקבוצה כולה.
מגוון של קולות מטרת הפעילות: עידוד ילדות להשתמש בקול ברור וחזק, עידוד ילדים להשתמש בקול שקט ועדין, ועידוד כולל להשמעת קול. ביצוע הפעילות: • אפשר לארגן משחקים של שימוש בקולות חזקים תוך כדי קפיצות וריצות, גם בחוץ וגם בתוך הגן. למשל: ילדות וילדים יתבקשו להשמיע קול חזק או צפצוף חזק ברציפות (אהההה, או שששש וכד') ולקפוץ למעלה ולמטה עד שהאוויר ייגמר להם והקול ייפסק. בקשי מהם לחזור על זה כמה פעמים כשהם יכולים להמציא קולות חדשים ולגוון, אבל בכל סדרת קפיצות להשתמש בצליל אחד. • אפשר לבקש מילדה מסויימת להגות צליל שהיא בוחרת, בקול רגיל, אחר-כך בקול יותר חזק ויותר חזק, אחר-כך בקול יותר חלש ויותר חלש. בינתיים שאר הילדות והילדים ילוו אותה בזמזום רקע שקט (מממממ). אחר-כך תחליפי את "הסולנית" בילד או ילדה אחרים. • אפשר להנחות את הילדים למשחקים דרמטיים והמחזת קטעי סיפורים שבהם בעלי התפקידים משתמשים בקול חזק, למשל: כדי לקרוא למיץ פטל שייצא החוצה. • חשוב גם ללמד את הילדים דרך משחק להבדיל בין קול ברור וחזק לצעקה. ניתן לעשות זאת במשחק מעגל בו צריך להגיב רק לאותן הוראות הנאמרות בדיבור חזק וברור ולא בצעקה. ההוראות ניתנות על ידי הילדים: 'להרים את הרגל', 'ללכת צעד קדימה', 'להרים את הראש' וכו'. • נסי להפחית במכוון את כמות ההערות שלך על דיבור חזק או אפילו צעקות של בנות. נסי לזכור שלמרות שאנחנו לא ערות לכך, כמעט כולנו נוטות להגביל את הקול של בנות הרבה יותר מאשר את הקול של בנים. כדי לעמוד על זכויותיהן הן זקוקות לקול ברור ובטוח בעצמו. נסי לעודד – בעקביות – בעזרת המחמאות וההצעות שלך, דיבור ברור וחזק של הבנות. • תרגיל באסרטיביות לכל הילדות והילדים: - תבקשי מכל מי שנמצא/ת בגן, ילדות, ילדים ומבוגרות/ים לשבת במעגל ולהגיד את שמם. - תפני תשומת לב למשהו מפתיע: הרבה ילדים, ילדות, נשים וגברים לא מרגישים נוח להציג את עצמם ולא מבטאות ומבטאים את השם שלהם בבירור כשהם/ן שמציגים את עצמם. - תבקשי מכולם לעמוד ולעשות סיבוב שני – להגיד את השמות שלהם בבירור ובגאווה, ולהוסיף: "אני כאן, תסתכלו עלי." - תסבירי שכל אחד ואחת חשוב/ה ויש לה זכות שישימו לב אליה, שיראו וישמעו אותה. שם הוא אחת הדרכים להבדיל כל ילד וילדה מכל דבר אחר בעולם ולקבל תשומת לב מיוחדת. - תבקשי שוב מכל הילדים לקום, תעשי עוד סבב שבו הילדות, הילדים והמבוגרים בגן יגידו לפי התור: "השם שלי --- ואני חשובה." או "השם שלי --- ואני חשוב." בזמן האמירה תבקשי להוסיף נגינה למשפט ותנועה על פי בחירה (רקיעת רגל או מחיאת כפיים, קפיצה, דילוג הושטת ידיים וכד'). - אחרי כל שם, בקשי מכל ילדי הקבוצה לחזור על השם של חברם או חברתם, בלווי אותה הנגינה שליוותה את השם.
בת הים הקטנהמטרת הפעילות: ניתוח ביקורתי של הסרט: "בת הים הקטנה". ביצוע הפעילות: הפעילות כוללת צפיה בסרט "בת הים הקטנה" ולאחר מכן דיון ביקורתי עם הילדות והילדים. בת הים היתה מוכנה לוותר על הקול שלה ועל היכולת המיוחדת שלה לשחות מהר ורחוק ועמוק, למען חיזור אחרי איש שראתה אותו פעם יחידה. • אפשר לעצור באמצע הסיפור או הסרט – כשבת-הים עורכת הסכם עם המכשפה – ולהציע לילדים לדמיין את עצמם מוותרים על יכולת ההליכה והריצה שלהם, על הדיבור שלהם. ניתן לשלב זאת במשחק זחילה שקט של כל הילדים. • תשאלי את הילדים למשל: איך הייתם מרגישים? האם הייתן מסכימות לוותר על הקול שלכן ? נראה לכן/ם שמישהו/י שבאמת אוהב/ת אתכן/ם ת/ירצה שתוותר/י על הקול שלך? זה נראה לכן כדאי? תדגישו שבת-הים לא ידעה מראש שהיא תקבל חזרה את קולה בסוף התהליך. • אפשר לשחק "חמש דקות של שקט" שבו כל הגן ממשיך להתנהל כרגיל אבל לאף אחד ואחת (כולל הגננת) אסור לדבר. כדי להשתעשע ולעזור לילדים לזכור אפשר להניח מדבקה או נייר דבק על השפתיים. אפשר להחליט שכל מי שלא תדבר או ידבר בכלל במשך הזמן שנקצב, ת/יקבל אחר-כך מדבקה צבעונית או פרס קטן אחר. המשחק מדגיש באמצעות השלילה את הויתור על הקול. • אפשר לשחק בקשירת הרגליים זו לזו מעל או מתחת לברך למשך זמן קצוב, או בקשירת קוביות עץ מתחת לכפות הרגליים וכך הלאה. משחק זה ממחיש באמצעות המגבלה את הקושי שבויתור על תנועה.
חנהלה ושמלת השבת ובילבימטרת הפעילות: עיסוק באמצעות הספרות במגבלות של הביגוד וההעיסוק בהתלכלכות כגורם מגביל. ביצוע הפעילות: ניתן להקריא את חנהלה ושמלת השבת ו/או את בילבי. בשני הספורים מודגש הענין של הלבוש. חנהלה ושמלתה המלוכלכת וכמה זה מטריד אותה, ובילבי הלבושה בבגדי בן רחבים וגדולים ומה זה מאפשר לה. בעזרת הסיפורים האלו ניתן לכוון את השיחה אל האופן שבו פרטי לבוש מגבילים או מרחיבים את חופש הבחירה בתנועה ובמשחק.
- נ. גבע, "הבסיס הסטיריאוטיפי בזהותם של נערים", מתוך: הגיל הלא רגיל, עורך: א. זיו, הוצאת פפירוס, 1989. - דפנה למיש, "בית ספר כזירת היאבקות: מקומה של תוכנית WWF בחיי ילדים בחינוך היסודי", דברים אחרים, 1 (1), 1997, עמ' 116-132. - אריאלה פרידמן, באה מאהבה: אינטימיות וכוחו בזהות הנשית, הוצאת הקיבוץ המאוחד-קו אדום, 1996, עמ' 21-26. - ד. צור, "אחיותיה החורגות של סינדרלה, או הפוליטיקה של היופי", נגה – כתב עת פמיניסטי, גליון מס' 5, 1982. - קבוצת נשות בוסטון למען ספר הבריאות, "נשים בתנועה", בתוך: גופנו עצמיותנו, הוצאת המין השני, גבעתיים, 1982, עמ' 93-102. - ט. ריל, אני לא רוצה לדבר על זה: על המורשת הסמויה של הדיכאון הגברי ואיך אפשר להשתחרר ממנה, הוצאת עם עובד, 1997. - ציפי שמעיה, "ביקורת פמיניסטית על תפקידי המינים במעשיות המסורתיות", בתוך: אל תנשקי את הצפרדע: סיפורים פמיניסטיים לילדים ולהורים, עורכת: מירי ברוך, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 1998, עמ' 91. - Martin, Karin A. 1998. “Becoming a Gendered Body: Practices of Preschools.” American Sociological Review 63. pp. 494-511. (תקציר תרגום עברי, מאת תמר שפירא).