הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
עמית
ראיתי לפני שבוע את הסרט ראיון שחגית עשתה בשנה 2007 עם עמית מור בחורה צעירה שמספרת על החיים שלה ועל כל מה שהיא עברה . היא התחילה עם מה שסיפרו לה שהייתה תינוקת לא רגועה והחליטו שיש לה בעיות התנהגויות ובעיה עם הסביבה. היא אמרה במילים האלו שהייתה מציקה לכולם והיו מציקים לה. בכיתה ט עברה לחינוך מיוחד ובגיל 25 אבחנו אותה . אחרי שנפרדה מהחבר שלה היא חתכה את עצמה פעם ראשונה ואושפזה לאברבנל במשך חודש . היא סיפרה והסבירה שבאיזשהו שלב הרופאים והצוות לא רואים אותך לא כבן אדם אלא כתיק רק כסימפטומים והתנהגויות . היא מספרת על היחס הזה שהם היו שופטים אותה לכל דבר לכל מצבי רוח לכל מעשי . היא אומרת שהפכו אותה לתצפיות ולא ליחס נורמלי בין בני האדם. זה מעגל סגור. היא סיפרה על המכות חשל שהיא קיבלה, איך הטיפול ואיך היא הייתה מרגישה אחרי זה, אחרי ההתאבדות של החברה הטובה ביותר שלה היא חשבה שאו היא גם מתאבדת או היא הולכת לאישפוז ואושפזה שוב לאברבנל למחלקה קשה ומספרת איך לאט לאט היא יצאה משם והייתה בהוסטל שהוא מקום לחולי נפש מין מקום פתוח שהאנשים עובדים וחוזרים כדי ללמוד לחיות לבד ולהסתדר .
היא סיפרה שפעם אחת היא הייתה באיזה בר בתל אביב ובחורה אחת דיברה על בחורה אחרת שעובדת בהוסטל ואמרה:''כן את יודעת המקום הזה הבית משוגעים ועמית ענתה לה : אני אחת מהמשוגעים האלו והסבירה שהבחורה הזו לא ידעה איך להגיב והרגישה לא בנוח. בסוף הראיון היא סיפרה שהיא דיברה עם עובדת סוציאלית אחת ועמית אמרה לה שהיא מקווה שיום אחד החולי נפש יוכלו לעשות מהפכה ושינוי כלפי הסטיגמות אצל האנשים כמו ההומואים ולסביות עשו, אבל העובדת סוציאלית ענתה לה שזה בכלל לא אותו הדבר ואין מה להשוות , כלומר אפילו שהיא באה לעזור יש לא תפיסה שהיא עדיין חושבת כמו רוב האנשים . עמית גם דיברה על המשפחה במילים מאוד קשות ועד כמה הם עזבו אותה ולא התעניינו בה בכלל .
היה סרט מאוד מעניין שאפשר ללמוד הרבה ואני זוכרת שבשלב שהיא סיפרה על המשפחה היה קטע מאוד קשה לשמוע אנחנו מיאה ואני הסתכלנו ואמרנו איך ולמה איך אפשר לא לאהוב אותה , אנחנו לא מכירות אותה אבל כבר אוהבות אותה . ואז אני הבנתי משהו כל כך חזק ורגיש שצריך להסתכל עליהם ולראות בהם בני אדם במקום מקרה או חולה כי לפני להיות חולים הם אנשים ולא סובגקט למחקר או לחקירת מדעית.
אני עכשיו מצאתי קשר עם בחורה שעובדת בהוסטל של הארגון אנוש ודיברתי איתה ואלך לפגוש אנשים שבוע הבא או בעוד שבועיים, אספר ואסביר לכולכם . היא גם אמרה לי שאפשר לצפות בראיונות שעשו עליהם ועוד סרטונים קטנים . אני בעצמי חיפשתי באינטרנט ומצאתי סרטונים קצרים על סכיזופרניה ביוו טוב וגם עוד סרטונים והרצאות בצרפתית בנושא זה. דרך הגב צפיתי בהרצאה של עורכת דין מקנדה שהסבירה עד כמה כל פעם שבמקרה יש מישהו חשוד או מוגדר כחולה נפש אז מגעים למסקנה מאוד מהר מהשוטרים או מהאנשים אחרים כמו עיתונים שמפרסמים את המקרים שהחולה הוא בסופו של דבר כבר אשם לפני בית משפט לפני הכל, ודיברה על הסטיגמות. אפשר למצוא עוד הרבה חומר באינטרנט. אכתוב שוב על מה שאלך לראות ועל הביקור שלי.
ארב ס
אני בחרתי להתמקד בנושא של עולם הפסיקיאטרי ולצפות בהרבה סרטים קשורים עליו . ראיתי רק עכשיו את הסרט ''קן הקוקיה'' ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות שאני רואה אותו רק עכשיו הוא פשוט סרט אדיר וטוב זה להיכנס לעולם הזה בגדול ולראות אותו. זה לראות איך זה עובד ואיך המערכת הזו אוכלת אותך והורגת אותך כבן אדם . אהבתי אותו ואני מחפשת עוד הרבה סרטים בנושא זה. אני גם ראיתי באינטרנט סרט קצר תעודי על עיתונאי אחד צרפתי שניכנס ליום אחד שלם בבית חולים פסיקיאטרי בפריז וזה גם היה סרט מעולה והוא אמר משהו שנירא לי כל כך רלוונטי ונכון שכשאתה ניכנס אתה כל כך מפחד שאתה תגלה שבעצם גם אתה משוגע והוא אמר כשהוא ניכנס שאתה לא רוצה לעבור לצד השני . אני כל כך מבינה את זה ואני לא שופטת את האמירה שלו כי אני בטוחה שכל אחד מאיתנו פוחד מלעבור לצד השני .
מי שעוד לא ראה את קן הקוקיה אני ממליצה אותו
קן הקוקיה באמת סרט חזק. בסרט מבצעים לובוטומיה - ניתוח שכורתים בו אונה במוח - לאינדיאני, כדי להפוך אותו לבלתי אלים. זה קרה לא רק בסרטים - בעשורים הראשונים של המאה ה-20 לובוטומיה היה דרך טיפול נפוצה באנשים עם "בעיות התנהגות", בעיקר אלימות, ונעשה אף בכפייה. השימוש בלובוטומיה הופסק לא מפני שהבינו שזה לא אנושי או לא צודק, אלא בעיקר משום שנמצא תחליף "פשוט" יותר - תרופות פסיכיאטריות. אפשר לקרוא על זה בספרו של אוליבר סאקס, אנתרופולוג על מאדים.
מה שקרה בסרט אחרי שביצעו את הלובוטומיה לאינדיאני מרתק ומעלה הרבה שאלות חשובות, אבל אני לא אקלקל למי שעדיין לא צפה
הסרט נכתב על פי ספר מאת קן קייזי, ובויים על ידי מילוש פורמן. בתפקיד הראשי משחק ג'ק ניקולסון..., שהתפקיד פשוט תפור עליו (כמו כל תפקיד של "משוגע").
--- עמית
נ.ב. כשאתם כותבים בפורום, מעל התיבה שכותבים בה את הטקסט, בצד ימין, יש משולש קטן כחול. זה לא סתם קישוט - אם לוחצים עליו, נפתח סרגל כלים שאפשר באמצעותו לעצב את הטקסט. אחד הדברים החשובים שמומלץ לעשות הוא ליישר את הטקסט לימין - אחרת הטקסט מיושר לשמאל ומאד לא נוח לקריאה.
"נפלאות התבונה" – הסרט "נפלאות התבונה" הינו ביוגרפיה של המתמטיקאי ג'ון נאש. מי שהיה חתן פרס נובל לכלכלה. ואשר סבל במרבית חייו מסכיזופרניה.
שלושה שלבים מתוארים בחייו של ג'ון נאש: גאון צעיר פורץ דרך, חולה נפש שמבריא וזוכה פרס נובל.
לאחר שראיתי את הסרט, עיינתי בביוגרפיה. והסרט, איך לומר בצורה עדינה עשה שינויים "קוסמטיים". עיקר עבודתו של נאש נעשתה לפני התפרצות המחלה ולא בזמן שהיה חולה. תיאור המחלה בביוגרפיה שנכתבה שונה מהסרט והוא כנראה נאמן יותר למציאות.
השילוב של מחלת נפש עם גאונות מאוד מפתה צופים. כך גם בכתבה שנעשתה לפני יומיים על חולי אספרגר בערוץ 2. גם שם הובאו שני האספקטים "הקיצוניים" – חוויה שאנו האדם הממוצע לא מסוגלים לחוות. יש לנו הבנה מהו בלבול, מהי חרדה או מהו רגש שלילי אך אין לנו את ההבנה הממשית של מה שמתרחש בנפשו של מי שחולה. הקשיים וההפרעות בתפיסה של המחשבה בשילוב עם גאונות.
בסרט ניתן כביכול לעקוב אחר התפתחות המחלה והשפעתה על החולה. משפחתו וסביבתו.בסרט ניתן לראות כיצד דחייה מחריפה את המחלה. יחד עם זאת סרט כזה מעביר שוב את המסר שאותי מקומם: שלא משנה איזה מכשולים עומדים בדרכך, או מאיזה נחות אתה סובל בעזרת התמדה, עקשנות ואהבת אמת תוכל להתגבר על כל דבר, לממש את חלומך ולהיהפך לבעל שם עולמי. אך מה עם אלה שלא מצליחים להתגבר על מחלתם? שלא מקבלים פרס נובל? כמה אהדה יש לנו אליהם?
לייה גור
היי עמית,
חנכתי ילדה עיוורת והסיפור שלה מרתק לא פחות. גרמת לי לרצות לראות את הסרט- לייה
רשמים בעקבות הסרט "טיטו"
צפיתי בסרט טיטו שמתאר חיי ילד הודי צעיר שקראו לו טיטו, ילד אוטיסט בן 11, לקותו קשה אך הוא שונה ממרבית האנשים האוטיסטים בעולם המתקשים לתקשר עם אחרים. הוא מעמיק לחשוב וכותב בכישרון מעבר לרמת גילו. וזאת בזכות אימו "סומה" בת 37 אשר מקדישה את עצמה לבנה הצעיר ומטפלת בו במקום לעבוד. היא מקפידה על שגרה נוקשה לטיטו כדי להקל על חייו הבלתי צפויים.
טיטו נמצא בחדרו שעות לבדו כמו אוטיסטים רבים, כיוון שקשרים חברתיים מכבידים עליו. הלקויים באוטיזם לא מבינים את העולם כמו מרבית האנשים. בעייתם של אנשים אלה לא רק בתקשורת עם אחרים אלא גם לדרך שבה הם מדמיינים דברים, ובכך טיטו יוצא דופן. אמנם הוא מפגין התנהגות אוטיסטית קיצונית, אך הוא מעביר את מחשבותיו ואת רגשותיו באופן מושלם.
בכל יום אימו נהגה ללמד אותו דברים שונים ודרישותיה כל פעם מחמירות.
"כתב היד שלך צריך להיות מסודר יותר. אני לא מקבלת את זה." היא מבקשת ממנו בזמן שהיא מלמדת אותו לכתוב. היא נחושה להרחיב את ראייתו על החיים כל עוד ראשו פתוח, כי באוטיזם המוח יכול להינעל בכל שלב ואז הלמידה נפסקת.
המומחים לא מאמינים שטיטו יכול לכתוב כמו שהוא כותב, לכן הוא טס להוכיח זאת בלונדון יחד עם אימו לשם הערכה מטעם הארגון הבריטי לאוטיזם. הוא עבר את כל רמות מבחן ההערכה בהצלחה ללא קשיים. המומחיות מנתחות את התשובות ומוצאות שהוא ילד מפותח וחכם. אך עדיין טיטו רואה את עצמו כאוטיסט. הוא חוזר להודו ומתכוון לתת לכישרון שלו לגדול ולהתפתח.
לדעתי זה סרט טוב. מראה שצריך לטפל ולהקדיש הרבה זמן לילדים אוטיסטים כדי לפתח אצלם כישרון בחשיבה ולעזור להם להבין את העולם כפי שאנשים רגילים מבינים אותו. בתהליך הטיפול צריך להוציא את האוטיסט לחברה להכיר דברים ואנשים מסביבו ולנסות לתקשר איתם. וכפי שאמרה אימו של טיטו:
"הוא צריך לקבל את החברה, ולאפשר לחברה לקבל אותו".
תסנים
צפיתי אתמול בסרט "קן הקוקיה" בפעם העשירית בחיי, ולמרות השנים שחלפו הסרט לא איבד דבר מעוצמתו ומהרלבנטיות שלו. הסרט שבויים בשנת 1975 על ידי הבמאי מילוש פורמן, מתאר את סיפורו של ר.פ. מק'מרפי, אסיר שמועבר ממתקן כליאה למוסד טיפולי לחולי נפש. השוהים במוסד מחולקים לחולים "קלים", אשר מדי ערב חוזרים בהסעה לבתיהם, ולחולים אשר שוהים במוסד יום וליל, ללא אפשרות יציאה. מק'מרפי נשלח למוסד ממתקן הכליאה כדי לעבור בדיקות/אבחנה/הסתכלות שיקבעו אם הוא סובל ממחלת נפש. הרופאים במוסד לא מאמינים שהוא אכן חולה נפש וסוברים שהוא מתחזה, אך מסבירים לו שהוא נשאר במוסד לתקופה מסויימת בכדי שיוכלו לבחון אותו. המוסד מנוהל בקשיחות ע"י האחות הראשית, הגברת ראטשד- מה שגורם לעימותים בינה לבין מק'מרפי המרדן, שמסרב להיכנע לתכתיבי המסגרת. עם התקדמות העלילה אנו רואים שלמעשה המטרה העיקרית של המוסד הטיפולי הוא לדכא את החולים ולשמור אותם תחת שליטה. כך למשל החולים מקבלים מדי יום תרופות, מבלי לדעת באיזה סוג תרופות מדובר ומה השפעתם, ומבלי שתהיה להם את האופציה לסרב. כאשר מק'מרפי מתבקש לבלוע גלולה בשעת חלוקת התרופות הוא מנסה לברר באיזו תרופה מדובר ונאמר לו רק "אל תדאג, זה טוב בשבילך". בסצינה אחרת, בזמן טיפול קבוצתי האחות הראשית מסרבת לדרישת מק'מרפי ולבקשות של חולים נוספים לשנות את לוח הזמנים על מנת שיוכלו לצפות באליפות העולם בבייסבול. הסרט מעביר ביקורת נוקבת על הפסיכיאטריה ועל האישפוז הכפוי: בסרט מתואר טיפול בחולים ע"י שוק חשמלי, ובמקרה אחר כריתת אונה בכדי לשנות התנהגות של חולה אלים. במקום לעזור לחולים לממש את הפוטנציאל שלהם, גישתו של הצוות הרפואי במוסד היא פטרונית, והם מתייחסים לחולים כאל אנשים נחותים, שלא יודעים מה טוב להם, או שאין להם את היכולת או הזכות לדעה עצמאית. האחות הראשית למשל מחרימה לחולים את הסיגריות כשנודע לה שהם משמשות בהימורים במשחקי קלפים, ומתעלמת בשרירות לב מהמצוקות שלהם. במקביל הסרט גורם לך להזדהות עם החולים, ולראות בהם בני אדם "לא יותר משוגעים מכל אחד אחר" כדברי מק'מרפי. באחת הסצנות בסרט, גונב מקמרפי אוטובוס ומסיע את החולים לנמל, שם הם עולים לאוניה למסע דייג, והוא מציג את החולים בפני האחראי במקום כפרופסורים ורופאים מהמוסד הרפואי. פתאום, מחוץ לכתלי המוסד, החולים יכולים אפילו להיראות כמו דוקטורים ופרופסורים מכובדים...אני לא אפרט יותר לגבי העלילה כדי לא להרוס למי שעוד לא ראה את הסרט. ממליץ בחום לכולם לצפות בו בהקדם (יש לי עותק להשאיל למי שרוצה, אבל לא מתורגם).
צפיתי בסרט חירש כמוני (פנטוממאי וילדים) סרט שמאוד נהניתי לצפות בו שמתאר את חייה של ילדה חירשת בבית ספר בו משולבים ילדים חרשים ושומעים .מדובר על ילדה שמתקשה מאוד להשתלב עם חברת השומעים וגם עם חברת החרשים כמוהה היא תמיד מפחדת ומסרבת לכל הצעה שבאה מילדים אחרים שתשחק איתם , תמיד היא נותה להיות לבד ,אלא ביום מהימים היא נכנסת לאולם של בית הספר ושם רואה גבר בשם ג'פ שהוא פנטוממאי שעושה הופעות בתוך בית הספר ,היא מתרשמת מאוד ממה שעושה ג'פ אך הפחד שלה מונע אותה מלהיכנס לתוך כל דבר בשל המוגבלות שלה . ג'פ שם לב אליה ומבקש ממנה להצטרף אליו בהתחלה היא מסרבת אבל מרוב שאהבה את הפנטומימה הסכימה והתחילה להתאמן איתו ,וישר ראיתי את החיוך של הילדה על פניה כאשר מצאה את מקומה איפה שהוא .
לדעתי השינוי הדרמטי שהיה כאשר ביקש ג'פ ממנה להיות בהופעה אך היא ישר נלחצה וברחה ולא המשיכה . אך כשבא יום ההופעה מגלים שהילדה החירשת כן באה ומצטרפת אליו למופע וביחד עושים מופע מאוד יפה ומוצלח. ולבסוף כאשר באה הילדה כדי לחבק את ג'פ היא מגלה שהוא גם חירש ופה היא מעלה חיוך גדול שאי אפשר היה לתאר אותו.
מטלה מוגשת האורן וראודה
ציפיתי בסרט "ילד עם תסמונת טורט " מדובר במיילס שהוא עם תסמונת טורט שההורים שלו מגורשים והוא חיי עם אמא שלו. הוא תופס את עצמו כילד מוזר , והוא מרגיש כתוצאה מכך ההורים שלו התגרשו . מיילס פגש בחור ששמו טיירון ,שגם הוא אוהב לנגן ובקש ממיילס להצטרף אליו וינגן אתו. מיילס שימח מאוד לנגן אתו .הוא דיבר עם אמא שלו על טיירון, והלכו לצפות בטיירון איך הוא מנגן. אמא שלו דיברה עם טיירון והתברר שגם הוא עם תסמונת טורט.מיילס היה שמח ומאושר כי חשב שרק הוא היחיד עם תסמונת טורט ואין אחרים כמוהו.הוא הפך להיות חבר של טיירון,.ואמא שלו התחילה להתאהב בטיירון.וקשה לתאר איך מיילס היה שמח ומאושר. לאחר מכן טיירון ואמא שלו התווכחו וקבעו שלא להמשיך ביחד. מיילס פגש אבא שלו לפני יום הולדת שלו ,אבא שלו תיאר את המתנה שנותן לו באח חדש , מיילס כעס מאוד ואמר לו אתה תעזוב אותו אם יהיה כמוני . ובקש מטיירון להתחתן מאמא שלו, אבל טיירון אמר לו שזה לא יקרה ושהם לא מסתדרים ביחד. מיילס הרגיש שגם טיירון עוזב אותו כמו שאבא שלו עזב אותו וברח מהבית, אמא שלו פנתה לטיירון לחפש על מיילס, ובסוף מצא את מיילס וחזרו ביחד. אמא שלו וטיירון שכחו את הויכוח שבניהם והחליטו להמשיך להיות ביחד. מיילס המשיך לנגן ועלה על הבמה והתחיל לנגן מול הקהל.
לדעתי מה שהיה מרגש מאוד בסרט הזה שמיילס הוכיח לעצמו ולאנשים מסביבו שהוא לא מוזר ויש לו את היכולת לנגן.
ביקורת על הסרט "ילדים חורגים לאלוהים"
מאורן הראודה
כבר שנתקלים בשם הסרט מרגישים שהוא הולך להיות על דברים מפחידים, מוזרים חששות, אי אפשר לדעת ולנבא מתוך השם של הסרט שהסרט מדבר על ילדים חירשים.
נושא הסרט הוא בעצם סטריאוטיפים-דעות קדומות שיש לאנשים
שומעים,אבל לא סתם אלא אנשים שנמצאים עם אוכלוסיה חירשת.
בסרט מסופר על מורה חדש שמגיע לבית ספר שיש בו תלמידים מתבגרים חירשים, ג'ימס המורה החדש מגיע לבית הספר עם המון אידיאלים ושאיפות שאין להן גבול, אפשר לראות שלמורה יש כוונות טובות הוא מעדיף לשבת עם התלמידים בחדר האוכל מלמד אותם מה שמעניין אותם ודרך זה מתחבר אליהם, אפשר לראות כי הוא מלמד בדרך של הפדגוגיה הביקורתית במובן מסוים הוא מלמד אותם דרך מוזיקה והתנסויות חברתיות שמתאימות לכל תלמיד ותלמיד בצורה פרטנית.אך בעצם הוא בא עם המון אנרגיה כדי ללמד את התלמידים החירשים משהו חדש משהו שאינו רלוונטי להם, הוא מנסה ללמד אותם לתקשר דרך קריאת שפתים ולוותר על שפת האם שלהם. וכבר במפגש הראשון עם התלמידים החירשים הוא עושה היכרות דרך קריאת שפתים, הוא מתעלם מכך שלתמידים אלה יש שפה שהיא מיוחד להם כמו לכל עם או לכל קבוצה בעולם, וזכותם וגם חובתנו לכבד רצונם לדבר בשפה שלהם. אם אני רוצה לדבר עם אדם מסוים אני אדבר איתו בשפה שהוא מבין ואני לא אכפה עליו שפה שהוא לא מבין או שמסרב ללמדה אפילו שלקהילה הרחבה יותר שהיא השומעת יהיה יותר קל לתקשר עם החירשים, ג'ימס המורה מלמד בגישה האוראלית, כלומר שיטת ההוראה שלו היא שיקומית, הוא מנסה לקרב את התלמידים החירשים לנורמה ולא את הנורמה לצרכים שלהם כלומר, אם שפת האם שלהם היא שפת סימנים אז ג'ימס צריך לתקשר איתם בשפתם ולא דרך אחרת. ג'יימס מנסה לשכנע אותם שלא כדאי להסתמך על שפת סימנים,הוא מדגים להם את זה כאשר הוא עומד על הידיים והראש אז הוא אומר להם איך תתקשרו במצב כזה, אך הוא לקח בחשבון שאדם חירש ששפת האם שלו היא שפת הסימנים לא יוכל להשתמש בידיו בכדי לתקשר זה יכול להיות קצת מעליב.
דוגמא נוספת לתהליך השכנוע שמעביר ג'יימס את תלמידיו החירשים: במהלך המשחק הוא עודד אותם כל הזמן לדבר לקרוא שפתיים אפילו אם קיללו אותו לג'ימסהכי חשוב שלא יסמנו.
הסרט מציג את המורה ג'ימס כאישיות אכפתית, הוא מלמד את התלמידים באופן פרטני, דואג להם, מזמין אותם אליו הביתה וכולי, אך מנקודת מבט אחרת הוא מנסה להרחיק את התלמידים משפתם שפת הסימנים, אי אפשר לדבר עם אדם מסוים בשפה שהוא לא מבין.
ראינו בסרט שהמורה מצליח לגרום לתלמידים החירשים לשיר ולרקוד לפי צלילים של מוזיקה, זה יפה ומדהים אך האם זהו דבר שקשור לתרבות החירשים, קשור אליהם, אנחנו חושבים שאם המורה ג'ימס לקח אותו שיר ואימן את התלמידים לשיר אותו בשפת סימנים זה היה יכול יותר מרגש לכולם וקרוב ללבם של התלמידים החירשים. המורה ניסה בעצם לעקור את החרשים מתרבותם ושפתם זה דבר נורא וזה דבר משפיע על החייםזה יכול להשפיע על הגדרת הזהות האישית של האדם האם כחירש האם אני יכול להרגיש נוח במצבי או שאני צריך לנהוג כמו שבחברה מצפה מימני?
שרה בחורה צעירה, מרדנית וכועסת עובדת בניקיון בית הספר. המערכת שבה שרה עובדת לא מעוניינת לחלץ את שרהמהבחירה שלה לעבוד בעבודה פשוטה, כי היא מועילה כך לפחות היו דברי המנהל. שרה נכנסת לאולם ומצאת שחבריה החירשים שרים ורוקדים אז בורחת מהמקום מתוסכלת.הסרט הזה מציג את שרה כדמות מדובבת אשר ברוב הקטעים של הסרט ג'ימס מדובב אותה, מדוע לא תרגמו אותה כמו שתרגמו את שאר הדמויות של הסרט. המורה ג'ימס מתאהב בשרה ולכן הם חייבים לתקשר, שרה מסרבת לדבר אפילו מילה אחת היא רוצה רק לסמן בשבילה זוהי דרך התקשורת היחידה שאפשר דרכה לתקשר עם אהובה.
בסרט יש קטעים שמראים איך החברה מתעלמת מנוכחותם של חירשים וע"י כך ג'ימס מנסה להסביר לשרה שרק אם תלמד לקרוא שפתיים תוכל להבין את המתרחש מסביב, ודבר זה בולט במשחק הקלפים שהיה בבית המנהל של בית הספר, והם אומרים לה ששומעים אינם צודקים ובזה הם מנסים לגרום לה להיות מפוחדת ולא להרגיש בטחון, כמו כן המנהל בתחילת המשחק ביקש משרה לא לרמות במשחק הקלפים בעזרת שפת הסימנים, המנהל התייחס לשרה כאל ילדה מפגרת. שרה מבחינתה התעקשה עד לרגע האחרון ולא וויתרה על השפה שלה זהו המקום שהיא מרגישה בו בטחון ושזה המקום השייך אליה כחירשת.
המצב מגיעה לכך שג'יימס אומר לשרה כי אם היא רוצה להיות איתו היא צריכה ללמוד את השפה שלו, שרה מצידה אומרת כי הוא מחפש שליטה .
בעצם רק בסוף הסרט המורה מתחיללהבין את המצב והוא שאל אותה האם הם יוכלו למצוא מקום שבו יוכלו להיפגש לא בדממה ולא בקול.....
הסרט מאוד מעניין ויפה, אנו חושבים שכאשר לומדים קורס חינוך מיוחד כמו שאנו למדנו אפשר לראות את הסרט מנקודת מבטביקורתית. ולא רק כסרט טוב כמו שהוא.