הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
ביקור במועדון החברתי של "אנוש" אתמול אחר הצהריים ביקרתי באחד מהמועדונים החברתיים של אנוש.עמותת אנוש היא עמותה העוסקת בקידום נושא בריאות הנפש – "העמותה שמה לה למטרה לקדם את נושא בריאות הנפש של הפרט והמשפחה ולשקם את נפגעי הנפש בקהילה בתחומי החברה, התעסוקה והדיור." (ציטוט מאתר העמותה)
אתר אנוש:
http://www.enosh.org.il
המועדון פועל ארבעה ימים בשבוע בין השעות ארבע אחר הצהריים לשבע בערב ומגיעים אליו בדרך כלל בין 20 ל־30 אנשים. האנשים המגיעים הם פגועי נפש המאוזנים על ידי תרופות, מיעוטם גם בעלי פיגור שכלי בדרגות שונות. איני יודע מה מצבם של אנשים במצב דומה במקומות אחרים, אך המבקרים במועדון שהייתי בו אינם משולבים בקהילה "הנורמלית" - למשל, הם אינם עובדים. אני לא מכיר אותם ואת מצבם מספיק, אך אני משער שגם מבחינה חברתית הם לא משולבים, ואחת הסיבות לבואם למועדון היא הצורך בסיפוק הצרכים החברתיים. חלקם מתגוררים בהוסטלים וחלקם בדיור מוגן בקהילה. המועדון מקיים חוגים שונים (למשל, יוגה, פעילות יצירתית, חבורת זמר), אך משמש גם מקום להיפגש, לשוחח ופשוט לקיים מפגשים חברתיים ביו האנשים לבין עצמם ולבין אנשי הצוות והמתנדבים במקום. חלק מהאנשים עובדים בשעות הבוקר ב"מועדון תעסוקתי", מקום בו הם מבצעים כל מיני עבודות זוטרות, למשל אריזה של כוסות חד־פעמיות, עבור מפעלים המשתפים אתם פעולה. לאנשים זה עוזר למלא חלק משעות היום, גם אם בעבודה משעממת. עד כאן התיאור ה"יבש" של המועדון. מה בעצם הייתה מטרת הביקור? זו לא שאלה פשוטה. אני יכול להיצמד לתובנות של הקורס ולנסות לנתח את מה שראיתי ולבחון האם המועדון פועל לפי המודל הרפואי, או לפי המודל החברתי, לערוך השוואות ולחלק ציונים. אבל נראה לי שאני רוצה להתמקד דווקא בתחושות האישיות שלי. כשדיברתי לפני הביקור עם מנהלת המקום היא ניסתה להסביר לי למה לצפות, ואמרה כי לאנשים שם "אין קרניים". אני, מאחורי שפופרת הטלפון, גיחכתי מעט. אני יודע שאין להם קרניים, למדתי קורס שלם בנושא נחו״ת, אני אדם מתקדם – מיותר להסביר לי דברים כאלה, לא? אבל, כשהגעתי למקום מצאתי את עצמי מחפש את הקרניים האלו, לא לגמרי באופן מודע. האנשים כולם, מאנשי הצוות ועד לאחרון המבקרים (באיזו מילה אחרת אפשר להשתמש כדי "להבחין" ביניהם? אני צריך בכלל לחשוב במונחים האלו של "הבחנה"?) היו חביבים מאד וידידותיים. הצטרפתי לאחד השולחנות סביבו ישבו כמה אנשים והצטרפתי לשיחה. באופן טבעי הם גילו סקרנות והתעניינו מי אני ומה אני עושה במקום, אבל השיחות מסביב לשולחן עסקו גם בנושאים "רגילים" לגמרי. שוחחתי עם אנשים נוספים, עזרתי למישהי ששאלה אם אני יכול לעזור לה בפתרון תשבץ, ואחר כך הצטרפתי לחוג חבורת הזמר. בחוג, שמועבר על ידי מוזיקאי, למדנו לשיר שיר שכתבה אחת מהנשים המבקרות במקום. את השיר היא כתבה במסגרת של חוג לכתיבה יוצרת שהתקיים במקום, ואת הלחן חיברה קבוצה מהמקום בעזרתו של אותו מוזיקאי. השיר היה שיר מאד אישי שסיפר על הקשיים של אותה אישה צעירה להשתלב בחברה, על הרצון שלה להיות "כמו כולם", ועל הפחדים שלה מהמחלה. כל האירוע הזה היה מרגש מאד. גם הפתיחות של האנשים, הפרגון שלהם אחד לשני, והרגישות שגילו, מאד הרשימו אותי. זה קצת מוזר לי שאני רוצה לכתוב שהם אנשים רגילים, בדיוק כמוכם וכמוני, אבל בכל זאת אכתוב זאת (כן, ובאמת לא מצאתי קרניים). אז הם אנשים רגילים, רק אולי עם בעיות אחרות משלנו. אני כותב "אחרות" ולא, נניח, "יותר קשות", מתוך כוונה – אני רוצה לומר שלא צריך לעסוק בדרוג ה"בעיות" – לכל אדם יש מן הסתם קשיים, ולכל אחד קשיים אחרים. ברור שצריך, במצבים מסוימים, להתייחס באופן אחר לבעיות, אבל לא לאנשים, ואסור לדרג את האנשים לפי "סוג הבעיה" שלהם. אני ודאי אמשיך לחשוב על זה בימים הקרובים. ועדיין, לגבי חלק מהאנשים שפגשתי אתמול, לא ברור לי אם הם מתנדבים במקום או מבקרים… --- עמית
אטאטואוט