הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
בשרשור הזה אתם יכולים להגיב לביקורים שלכם בפורומים של אנשים עם מוגבלויות ומה למדתם שם.
חגית
קראתי פוסטים בפורום "משפחות אנשים עם פיגור" בתפוז, שהתפרסמו מהראשון בינואר 2010 עד היום, ה־19 במארס 2010. אפשר לחלק את הפוסטים לכמה סוגים: * שאלות ובירורים בנושאים שונים; זכויות, המלצות על רופאים, מטפלים, בתי ספר וכדומה * דיווחים על יחס לאנשים עם פיגור; למשל, התעללות בחוסים בפנימיות, ויחס של הסביבה לפתיחה או קיום של הוסטל לאנשים עם לקות שכלית בשכונה שלהם. * יש מעט פוסטים של סטודנטים העוסקים בנושא ורוצים ללמוד, ומעט פוסטים של קידום מכירות * כמה דיונים העוסקים באפשרויות הלימוד של אנשים בעלי לקות שכלית - למשל, לימוד לבגרות ואף לימודים אקדמיים. * פוסטים המוחים על יחס הרשויות והתנאים שמקבלים, מעט נסיונות למחאה (מאורגנת או לא) מקריאה בפוסטים ניסיתי להבין האם קיימת איזושהי תפיסה מגובשת של התייחסות לאנשים עם פיגור. נראה כי רוב הילדים בעלי הפיגור עליהם מדברים (לא ראיתי אף פוסט שאדם בעל לקות שכלית כתב בעצמו) מטופלים בבתי ספר מיוחדים, ומיעוט קטן משולב בבתי ספר רגילים (ממש בודדים). אנשים מבוגרים יותר נמצאים בהוסטלים או בפנימיות. רוב הפוסטים העוסקים בהם מדברים על התנאים של הילדים או הבוגרים, כיצד ניתן לשפר אותם, איך להתמודד עם הקשיים השונים, כולל קשיים כלכליים. צורת התייחסות זו מעידה כי המצב בו ילדים ואנשים בעלי פיגור נמצאים במוסדות מבודדים מהחברה הוא מצב בהחלט מקובל, ואף אחד מבני משפחותיהם לא מערער עליו. המסקנה מעדויות אלו היא כי התפיסה השלטת היא תפיסת המודל הרפואי. סיפור קטן מהפורום העוזר להמחיש זאת הוא פנייה לעזרה בהסעה (מסויימת, חד פעמית) של משפחה בעלת שני ילדים בעלי פיגור. הפוסט מציין כי המשפחה והילדים מקסימים, אך האם אינה רוצה להשתמש בתחבורה ציבורים משום שהילדים מרעישים כשהם נמצאים בחברת אנשים שאינם מכירים. כלומר, אין שום ציפייה מהחברה לקבל את הילדים האלו כמו שהם, אלא בחירה של המשפחה בדרך של ויתור והסתגלות. על יחס החברה הסובבת לאנשים בעלי לקות שכלית ניתן ללמוד מדיווחים על תגובות של אנשים שבשכונתם קיים, או רק נפתח, הוסטל לאנשים עם פיגור. התגובות עויינות וקיימת התנגדות לקיום הוסטלים בשכונות מגורים. דבר זה אינו חדש, ובעבר היו מקרים של תהנכלויות פיזיות, כולל הצתות של מקומות כאלו. החברה מנסה להרחיק ממנה אנשים בעלי פיגור. גם זה, כמובן, מעיד על חוזקו של המודל הרפואי. דבר נוסף ממנו אפשר להתרשם הוא עצמת הפירגון של האנשים בפורום (קרובי משפחה של אנשים עם פיגור) האחד לשניה, והאמפתיה הרבה שהם מביעים. איני בטוח עד כמה זה רלבנטי לדיון שאני מעלה כאן, אך נראה לי ראוי לציון בכל זאת. דבר נוסף הראוי לציון הוא האופן בו כותבים בפורום מזדהים. חלק מהם מזדהים (כלומר השם בו הם מציגים עצמם) כ "אבא של x" או "z אמא של y". נראה כי יש כאן עניין של בחירת זהות, דבר שלדעתי משמעותי, אך ניתוח שלו חורג מהנושא כאן, אם כי הוא בהחלט מעניין. אם לנסות בכל זאת לומר משהו, נראה לי כי דבר אחד שניתן להסיקו משתי התופעות שציינתי הוא קיומה של קהילה מגובשת, אשר מרכיב משמעותי בזהות של חבריה הוא היותם הורים (או קרובי משפחה) של אנשים עם פיגור, או באופן כללי יותר, לקות קשה. אני שואל את עצמי אם יש לכך השלכות נוספות, למשל בהקשרים של יחס החברה לאנשים עם לקויות. יכול בהחלט להיות שאחד הגורמים לגיבושה של קהילה כזו הוא יחס החברה, המגדיר את זהות הקהילה "מבחוץ" - על ידי הדרה או אי-קבלה. בכל אופן, אי אפשר לקבוע בוודאות דבר זה רק מתוך התצפיות שערכתי --- עמית
אני (מאיה) עיינתי באתר של עמותת מגן לזכויות אנוש -שמטרתה לחקור ולחשוף הפרות חוק וזכויות אדם בתחום של בריאות הנפש בידי פסיכיאטרים.
העמותה היא חלק מאירגון בין לאומי שהוקם בשנות ה 60. יש 300 סניפים ברחבי העולם.
הזדעזעתי ללמוד שבארה"ב ב 40 השנים האחרונות מתו פי 2 יותר אנשים במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים ציבןריים מאשר שמתו בכל המלחמות בהן השתתפה ארה"ב מ 1776. סה"כ כ 1.1 מיליון איש מתו בזמן אישפוזם.
לדעת העמותה פסיכיאטריה איננה מדע - ולפסיכיאטרים אין שום הסבר לגורמים להפרעות נפשיות. הם יודעים רק לתאר סימפטומים, .
לפיכך - הם גם לא יודעים באיזו תרופה לטפל בבעיות, ועם כל מטופל נעשה תהליך של ניסוי ותהייה לגבי התרופות ומינונן. ניסיונות שלעיתים רבות מסתיימות במוות כי התרופות הניתנות הן סמים קשים מאוד.
באתר העמותה ניתן לראות כיצד מבחינה כימית ריטלין דומה לאקסטזי, קוקאין וקריסטל. זה זיעזע אותי . זה ממחיש שריטלין הוא חומר שמפיקים במעבדות של חברות תרופות על בסיס שינויים קטנים בסמים קשים.
העמותה מביעה ביקורת על קלות הדעת הבלתי נסבלת לפיה מחלקים איבחונים פסיכיאטריים למבוגרים ולילדים. כל איבחון כזה גורר אחריו טיפול תרופתי מיותר.
ב 15 השנים האחרונות מספר הילדים המקבלים תרופות פסיכוטיות גדל פי 5
מפורסם שם מאמר הנקרא
"סכיזופרניה - מחלה פסיכיאטרית לשם רווח"
במאמר מדובר על כך שפסיכיאטרים אינם יכולים להגדיר סכיזופרניה - ולמרות שאין מחלה כזאת יש לה תרופה.
הזדעזעתי למשמע עוצמת הנתונים של הפגיעה בזכויות האדם: גם האישפוז הכפןי וגם קלות הדעת שבה ניתנים איבחונים וטיפול תרופתי בתרופות שמסוכנות מבחינה כימית כמו סמים קשים.
העמותה מקיימת הפגנות רבות מול כנסים של פסיכיאטרים ומול בתי חולים לחולי נפש.
האתר מגן לזכויות אנוש http://www.cchr.org.il/
(כדאי להביא לינק לאתרים עליהם אתם כותבים כדי שאפשר יהיה להכנס ולראות אותם)
הוא אתר של ארגון ששיך לתנועה של האנטיפסיכיאטריה תנועה ששוללת את העיסוק בפסיכאטריה כלא מדעית, היא הוקמה והתחזקה בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, והייתה קשורה לתנועת השמאל של תקופה זו, פועלים בה בעיקר אנשים שמאד נפגעו מטיפולים לא מתאימים של הפסיכאטריה. הניסוי המפורסם ביותר שהוליד את התנועה היה של רוזנהן ב1972 שבו נשלחו לאשפוז של אנשים בריאים שהתחזו לחולי נפש והרופאים לא ידעו להבחין ולזהות את המתחזים.. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99_%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%94
כוחה של התנועה ירד בעקבות מחקרים על המוח שזהו חומרים במוח והשפעתם על התנהגויות. ועיקר המחאה היום של התנועה היא באמת בנושאים של ריטלין והגזמה מאד גדולה בשמוש בתרופות פסיכיאטריות לילדים כאמצעי לשליטה בהתנהגות.
התנועה של האנטיפסיכאטריה בעלת חשיבות בהתראה על הפרת זכויות מחד, ומאד בעייתית מבחינה זו שהרבה מאד אנשים שנזקקים לטפול ראוי לא קבלו אותו בשל התעלמות והכחשת המחלה.
http://www.aleradah.org/vb/showthread...
עיינתי באתר סלע שהוקם במטרה ליצור שינוי חברתי שיאפשר לאנשים חרשים וכבדי שמיעה בישראל חיים של שיויון ועצמאות בחברה נגישה. אתר סלע הוקם במטרה לרכז מידע וידע בתחומים רלוונטים שונים עבור האדם החרש/ כבד השמיעה, בני משפחה, אנשי מקצוע והקהל הרחבכחלק מתפיסת הנגישות ליצירת הזדמנות שווה לאדם החרש/ כבד השמיעה בחברה שבישראל
המכון פועל במסגרת עמותה , שהוקמה בשנת 1993 על ידי אנשי מקצוע, העוסקים בתחום החרשות. העמותה הציבה לעצמה כמטרה יזום, לפתח וליישם תכניות לרווחתה של קהילת החרשים וכבדי השמיעה בישראל, להעצמתה ולהגברת שילובה בחברה כולה.
בארץ חיים כ- 650,000 איש אנשים חרשים וכבדי שמיעה ומתוכם כ- 15,000 חרשים. הירידה בשמיעה קיימת בכל חלקי האוכלוסיה על גילאיה השונים ומשפיעה על יכולת התקשורת.
באתר הרשים אותי מאוד כאשר מצאתי חדשות לאוכלוסית כל האנשים עם מגבליות שבה מפרסמים את כל מה שקשור להם אם זה חוקים וכל דבר שזכאים לו ,גם באתר סלע מפרסמים לוח של דרושים לאנשים חירשים שבא כדי לעזור להם במציאת עבודה .
פגשתי את האתר הזה מזמן רב מאז התרשמותי הראשונה אני תמיד עוכבת אחרי מה שקורה באתר אפילו הצלחתי לשלוח אותו לאנשים חירשים שאולי יעזור להם ואני מאמינה שכן . לכן אני ממליצה עליו המון ואולי כל מי שקורה תגובה זו יוכל לשלוח אותו לכל מי שמכיר אפילו לאנשים רגילים שיכולים לתרום שם לאנשים חרשים שכל בקשתם לקבל זכויות שוויום.
http://www.sela.org.il/
עיינתי באתר תפוז. נכנסתי לפורום הקשור לזכויות ומוגבלות . מנהלי הפורום הם : אתי אברהמי , גדי , חיים רייזלר , ועוזרי מנהל סמויים. אתי היא אחות מוסמכת כמקצועי , רתוקה לכסא גלגלים כתוצאת מתאונת עבודה. היא מעבירה מידע על זכויותם של אנשים עם מוגבלויות בהתנדבות . גדי הוא אב לשני ילדים עם מגבלה.מטרת הפורום לעזור אחד לשני במידע שיכול לסייע למי שמתחילים את דרכם בבירוקרטיה. שמתי לב בפורום שאנשים עם מוגבלויות סובלים מתחבורה ציבורית פז הוא אחד מהאנשים האלה הוא אומר "שלום לך שמי פז ואני נכה כתוצאה מתאונה הנע על רגליי ללא עזרים. בעיר בה אני מתגורר פועלת חברת התחבורה קוים אשר אינה מתייחסת ולו במעט לנכים.האוטובוסים עוצרים במרחק מהמדרכה. המושבים המיועדים לנכים תמיד תפוסים ע"י כאלה שאינם נכים . אין למי לפנות בנושא כי החברה מתנהגת באטימות כלפי ציבור הנכים.גם בחברות אחרות כמו דן,אגד,מטרופולין ואפיקים לא הכל מושלם.לא לכל הנהגים יש כרטיסיות המיועדות לנכים (זכאים). רוב הנהגים אומרים "תרכוש כרטיסיה זו בקופות שבתחנות המרכזיות. אני שמתי לב גם שרוב הנהגים עוצרים במרחק רב מהמדרכה וזה מקשה על הנכים לפי סוגי הנכויות.נקווה שתצליח להזיז דברים בנושא זה" ..אני מאוד שמחתי לצפות בפורום הזה שהוא בהתנדבות מלאה . שאנשים עם מוגבלויות יכולים לשאול ועונים לשאלות שלהם ,ומעבירים להם מידע על זכויותם.
כאשר חיפשתי מפגש עם האוכלוסייה מיוחדת באזור הצפון, חבר שגר בטבעון אמר לי כי יש יקב באזור שנקרא "יקב טוליפ" והוא זוכר כי משהו סיפר לו שפנו אל מנהל הכרם שיעסיקעובדים מכפר תיקווה. כפר תיקווה נמצא סמוך לקריית טבעון זהו כפר שמשכן אוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים,התושבים בכפרהם בעלי פיגור ברמות שונות.
יצרתי קשר עם מנהל היקב בשם רועי יצחק, הצגתי את עצמי, סיפרתי לו על הקורס שלמדתי, ושאלתי אותו אם אוכל להצטרף ליום עבודה בכרם טוליפ. רועי הזמין אותי ברצון,וקבענו מועד שבו אגיע לכרם.
אודה כי לא הגעתי לעבודה כמו כולםבשעות הבוקר המוקדמות אלא הרשתי לעצמי להגיע בשעה שמונה אחרי שהצוות אכל את ארוחת הבוקר. האמת קצת חששתי הרגשתי לא נעים מהמפגש עם פגועי נפש במקום עבודתם,ולא ידעתי למה לצפות
הגעתי לאזור הכרם, התקשרתי לרועי והוא בא לקחת אותי, בדרך סיפר לי על היקב שהקים, ושהוא בן המקום ומכיר את הכפר המון שנים, עוד מילדותו, וכשהוא הקים את המקום ידע כי תושבי כפר תיקווה יהיו חלק מהמקום וחלק מצוות העובדים,למרות זאת רועי מספר שבהתחלהחשש ולא ידע איך יוכל לתקשר עם העובדים, הוא פחד שהם לא יבינו אותו ואולי אף יזיקו לעסק. בסוף הוא החליט ללכת על זה ופנה למנהלי הכפר עם ההצעה. תוך זמן קצר הבין שהיה מלא פחדים ממשהו שלא הכיר ובמשך הזמן הוא למד להכיר אותם, ראה שאפשר לנהל איתם שיחה והם עובדים יפה ומבינים,והרבה סטריאוטיפים התנפצו לו בהעסקת התושבים מכפר תקווה.
תוך כדי שיחה אנו יורדים מהאוטו ומגיעים לאזור בכרם שבו בוצרים את הענבים, יוצאים ראשים שמבצבצים בין הגפנים ומביטים בי, כל העובדים אמרו לי שלום ואפילו באו ללחוץ לי את היד, שאלו מי אני, אמרתי להם ששמי אורן ובאתי לבקר אותם, רועי אמר לי להצטוות אל אחד העובדים, בחור בשם נתן אדם בן 54 מקומט באופן לא טבעיאך פניו מחייכות ונראה כי הוא ילד שכלוא בגוף זקן. נתן לקח אותי לסיור במקום הראה לי מה הם עושים, איך הם בוצרים את הענבים ומסדרים אותם בערימות, כמו כן סיפר כי צריך מהר להעביר את הענבים ליקב עצמו שלא יחמיצו, כי אז יתקלקלו, שאלתי אותו בין ההסברים שלו כמה זמן הוא עובד פה והאם הוא מרוצה הוא אמר שהוא עובד במקום כבר חמש שנים, ומאוד אוהב את העבודה, הוא שמח לעבוד בכרם. הוא שמח לציין שהוא בתפקיד אחראי על איכות העבודה וזה אומר שהוא בודק איך הגיזום של אשכול הענבים, לשמור שאף עובד לא יפצע את הענבים עצמם, ולראות כי הענבים מובלים בשלום אל היקב, הוא אמר כי עכשיו בעונה מתחילים לעבוד בשעה חמש בבוקר וכי באתי מאוחר, מאוד התרשמתי מנתן שאלתי אותו מה הוא הכי אוהב בעבודה הוא אמר שהארוחות בשטח זה הכי כיף ואת הרעיון שיש לו אחריות.נתן נראה כי מצא את עצמו והוא מסופק מעבודתו. נתן הוביל אותי חזרה אל איזור העבודה, העובדים רצו שאראה מה הם עושים, כולם בצרו את הענבים, הסתובבתי מאחד לאחד כולם חייכו שאלו לשמי, חלקם שאלו איפה אני גר והאם אני הולך לעבוד כאן, לקחתי מזמרה וביקשתי מאחד העובדים, דדי שמו שיראה לי איך גוזמים את הענבים הוא חייך מאוזן לאוזן והיה ניתן לראות שהוא נרגש, הוא הביא לי מזמרה והראה לי איךגוזמים את האשכול בזהירות, ראיתי בצורת ההסבר שלו שהוא מרגיש מרוצה מעצמו. לאורך כל המפגש ראיתי שאני מושך המון תשומת לב, נשארתי שם עד ארוחת צהריים ואז חזרתי חזרה אל עבר מכוניתי כאשר רועי מלווה אותי שאלתי אותו לגבי השכר שהעובדים מקבלים הוא אמר לי כי השכר הוא נמוך משכר המינימום וזה מה שמקובל במשק,הרגשתי קצת לא נוח מכך שהם מקבלים שכר של כמה מאות שקלים כל חודש,אני ראיתי בזה ניצול, הוא אמרשהעבודה שלהם היא לא כמו פועלים תאילנדים שעובדים בקצב מטורף פי ארבע יותר מהר וכי הוא מעסיק אותם בשביל הנשמה ובכדי שיהיה להם סיפוק מעשיה ויצירת עניין.
שאלתי אותו מה הם עושים כאשר עבודת הבציר נגמרת הוא אמר שהם מסדרים מנקים מחברים צינורות ואורזים בקבוקים למשלוח, רועי אמר כי צריך המון סבלנות כאשר עובדים עם האוכלוסייה מכפר תיקווה, כי הם לפעמים מקשקשים, רבים ומתווכחים כמו ילדים וגם עושים לא פעם טעויות אבל למרות זאת רועי אומר כיהוא מזכיר לעצמושהם טועים כמו שעובדים "רגילים" יכולים לטעות. רועי סיפר כי לא פעם חלק מהעובדים של כפר תקווה לא רוצים לחזור לחוגים והפעילויות בכפר וצריך לשכנע אותם לחזור לכפר ולחזור לעבודה למחרת. המפגש עם רועי ועם תושבי כפר תקווה היה לי מאוד משמעותי ומיוחד, אני מכיר את טיבעון כבר המון שנים ותמיד ידעתי על כפר תיקווה אבל לא על שיתוף הפעולה בין כרם בן זימרה לבין הכפר, הפריעה לי המשכורת הנמוכה מאוד שהם מקבלים וזה השאיר אצלי טעם מעט "חמוץ" בפה...
הי אורן,
הביקור שלך נשמע מאד מעניין, במיוחד המצב שיצרת שבו למדו אותך איך לבצור.
בנושא השכר אתה מעלה דילמה אמיתית, מצד אחד אתה צודק שהעובדים צריכים לקבל לפחות שכר מינימום, הם עושים את מיטב יכולתם כמו כל פועל אחר.
והם בוודאי אינם אשמים שמיטב יכולתם אינו משתווה להספק של פועל תאילנדי. מצד שני גם המעביד חייב לחשוב על הצד הכלכלי, האם אנחנו מצפים ממנו שיספוג כלכלית את העלות של העסקת אנשים עם מוגבלות?
או אולי יש פתרונות אחרים כמו שתוף של מוסדות המדינה בעדוד מעבידים ליצירת מקומות עבודה עבור אנשים עם מוגבלות?
מה דעתך יכול להיות פתרון לדילמה זו?