בברזיל ובנפאל זה עובד
הארץ- 08:37 28/09/05
סמינר הקיבוצים פותח מסלול להכשרת מורים ברוח רעיונותיו המחנך הברזילאי פאולו פריירה, מחבר "פדגוגיה של המדוכאים", על צמצום הפערים החברתיים באמצעות החינוך. ישראל דומה יותר ויותר למדינות העולם השלישי, אומרות מנהלות התוכנית, כך שהמסלול נפתח בדיוק בזמן
מנהלות מסלול הפדגוגיה הביקורתית. מימין: זלמנסון-לוי, הרמט, גור-זיו. אי אפשר להצליח בקידום שכבות מוחלשות בלי ליצור שינוי משמעותי בתודעת התלמידים
תצלום: ניר כפרי
לפני שנים מספר לקחה גליה זלמנסון-לוי את תלמידיה לסיור לימודי בסביבה הקרובה. מצדו האחד של הרחוב, שבו הלכו התלמידים מדי יום לבית הספר, התפרשה שכונת וילות אמידה ומצדו השני עמדו שיכונים אפורים זהים, שם גם התגוררו חלק מהתלמידים. "באיזה צד של הרחוב חיים אנשים מאושרים יותר?" שאלה זלמנסון-לוי את תלמידיה. "בווילות", ענו התלמידים ללא היסוס. "למה?" שאלה. "כי שם לכל ילד יש מחשב", "יותר משחקים", "חדר יותר גדול", זרמו התשובות. משם התפתח דיון שריתק את התלמידים הרבה יותר מביקור במוזיאון או במונומנט אדריכלי - איך באמת חיים אנשים בווילות ואיך חיים אנשים בשיכונים? האם האושר באמת תלוי בדברים חומריים? ומה גרם לאנשים להתחלק כך בין שני צדי הרחוב, מי לשיכונים ומי לווילות?
בסיור הזה הצליחה זלמנסון-לוי גם להעניק להם לא מעט ידע מתחומי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והכלכלה, שבגלל הרלוונטיות שלו לדיון, קרוב לוודאי שיזכרו אותו, וגם לספק להם כלים מושגיים שיסייעו להם להבין את המערכת החברתית שבה הם חיים. אלה, בעיניה, כולם יתרונותיה של הפדגוגיה הביקורתית - שיטת לימוד המבוססת על העקרונות שניסח פאולו פריירה בספרו "פדגוגיה של מדוכאים". השנה, יותר משלושים שנה אחרי פרסום ספרו של פריירה, מכללת סמינר הקיבוצים עושה היסטוריה ופותחת, לראשונה בישראל, מסלול מיוחד להכשרת מורים על פי הפדגוגיה הביקורתית.
פריירה, פרופסור לחינוך מברזיל, עסק בשנות החמישים והשישים בהוראת קרוא וכתוב למבוגרים מהשכבות החלשות ביותר בארצו. אחרי הפיכה צבאית בברזיל, באמצע שנות השישים, הוא נרדף פוליטית וגלה מארצו. כשחזר לברזיל ב-1980, הצטרף למפלגת העובדים ואף כיהן כמחזיק תיק החינוך בעיריית סאו פאולו. התיאוריה שלו, המבוססת על ניסיונו בהוראה, מתארת את החינוך הקונוונציונלי כמנגנון לשימור המעמדות החברתיים. "חינוך בנקאי", הוא כינה את התהליך שבו המורים מתנהגים כפקידי בנק המפקידים ידע בראשיהם של התלמידים, והציע דרכים לצמצם פערים חברתיים באמצעות חינוך.
התיאוריה שלו נשענת במידה רבה על המרקסיזם ועל רעיונות של אסכולת פרנקפורט. החינוך שהציע מבוסס על דיאלוג שוויוני בין מורה לתלמידיו ולימוד דרך העמקת התודעה הפוליטית של התלמידים, מתוך שימוש בעולם המושגים שלהם. מאז שנות השבעים נפוצו רעיונותיו של פריירה בכל העולם, ובייחוד במדינות העולם השלישי - אמריקה הלטינית, אפריקה, הפיליפינים, נפאל ומדינות נוספות שבהן הפערים הכלכליים-החברתיים עמוקים במיוחד. לדעת המנהלות של המסלול העתידי - המנהלת האקדמית חגית גור-זיו, המנהלת הכללית גליה זלמנסון-לוי ומנהלת הפרויקטים גל הרמט - בעשור האחרון ישראל דומה יותר ויותר למדינת עולם שלישי, כך שהמסלול נפתח בזמן נכון.
מנהל סמינר הקיבוצים, הד"ר יוסי אסף, מודע לרגישות שבפתיחת מסלול כזה במכללה להכשרת מורים הממומנת על ידי משרד החינוך. "יש באידיאולוגיה הזו התרסה כנגד המערכת", הוא ניסה להסביר איך קרה שעד כה לא נפתחה תוכנית כזאת בשום מוסד אקדמי לחינוך בארץ. "זו אידיאולוגיה עם מסרים קשים, שמדברת על מערכת החינוך כמשמרת פערים, כך שטבעי שהמערכת לא תהיה האכסניה הכי אוהדת למגמה כזו". עם זאת, הוא מוסיף, בכל תוכנית להכשרת מורים יש התלבטות תמידית ותמרון בין הצורך של מורה, כמנהיג חינוכי, להגיב על המציאות הפוליטית, לבין הדרישה של המערכת ממנו להיות "ממלכתי" ולא פוליטי.
במסלול הזה, שהוא פוליטי מלכתחילה, נשקפת סכנה שהגבולות הדקים ייחצו. הוא סבור שעל הקושי הזה יפצו היתרונות של הפדגוגיה הביקורתית, ש"המושכת אנשים מצוינים, שהמסלולים הרגילים לא היו מביאים אותם למערכת החינוך". אין לי ספק, אומר אסף, "שאלה שיסיימו את המסלול הזה יהיו המחנכים הטובים ביותר בכל בית ספר שאליו יגיעו".
אין תלמידים נכשלים
בביקורה האחרון בפיליפינים נתקלה גור-זיו בתוכנית מיוחדת להכשרת רופאים שנועדה לענות על מחסור חריף ברופאים באזורים כפריים. המחסור נוצר משום שרבים מהסטודנטים לרפואה בערים הגדולות בפיליפינים מעדיפים, בתום הכשרתם, להגר לארה"ב או להישאר בערים הגדולות.
כדי לענות על הצורך הוקם מרכז הכשרה לרפואה עם דגש קהילתי חזק, שתנאי הקבלה אליו קשים פחות מתנאי הקבלה לבתי הספר הרגילים לרפואה ושתלמידיו היו צעירים כפריים שהומלצו על ידי קהילותיהם.
תוכנית הלימודים כוללת רפואה קהילתית, אבחון וטיפול בתנאי השטח ללא הסתייעות בציוד טכנולוגי יקר, סובלנות תרבותית, תקשורת עם הקהילה ורפואה אלטרנטיווית. אחרי שלוש שנות לימוד נשלחים הסטודנטים להקים פרויקטים רפואיים בכפרים שמהם באו, ומי דת שביעות הרצון של בני הקהילה מהפרויקט היא הקריטריון הקובע להמשך לימודיהם. בעקבות הצלחת הפרויקט הועתק הדגם למדינות אחרות במזרח אסיה.
המפתח לפדגוגיה ביקורתית, אומרות גור-זיו, זלמנסון-לוי והרמט, הוא ההנחה שאי אפשר להצליח בקידום שכבות מוחלשות באמצעות החינוך בלי ליצור שינוי משמעותי בתודעת התלמידים. במערכת החינוך הקונוונציונלית, אומרת גור-זיו, מופנמת הנחה על קיומה של "עקומת פעמון" של הצלחה בלימודים, שלפיה תמיד, בכל קבוצת תלמידים, יהיה מיעוט של מצטיינים, מיעוט של נכשלים ורוב בינוני. התלמידים קולטים את מיקומם בעקומה כבר בתחילת דרכם במערכת החינוך, לפי התייחסות המורה אליהם, ומפנימים אותו. הפדגוגיה הביקורתית שוללת את העקומה וטוענת שאסור לוותר על התלמידים החלשים, שכן כל תלמיד מסוגל להשיג כל הישג שבו ירצה.
בעולם יש לא מעט פרויקטים מצליחים ברוח השיטה, מתוכניות ללימוד קרוא וכתוב באמריקה הלטינית ועד מכללות להכשרת רופאים ומשפטנים במזרח אסיה. גם בישראל יש כמה גופים הפועלים על פי עקרונות הפדגוגיה הביקורתית. תוכנית אומ"ץ של משרד החינוך, למשל, שמטרתה למנוע נשירה ולהעלות את אחוזי הזכאות לבגרות בקרב תלמידים חלשים, הצליחה בשיטה זו להעלות את שיעורי הזכאים לתעודת בגרות ליותר מ-70% בקרב תלמידים שהיו על סף נשירה ממערכת החינוך. גם תוכנית היל"ה, המאפשרת לנוער נושר להשלים לימודים, נחשבת תוכנית מצליחה ופועלת ברוח הרעיונות של פריירה.
הדוגמה הבולטת ביתר למוסד חינוכי ברוח הפדגוגיה הביקורתית היא בית הספר "קדמה" בירושלים. בית הספר, תיכון עיוני בשכונת קטמון, נוסד לפני 11 שנה בידי אקדמאים ואנשי רוח ששמו להם למטרה להגדיל את הסיכויים של יוצאי השכבות המוחלשות בחברה ומציג הצלחה מרשימה לפי המדדים המקובלים: יותר ממחצית מבוגריו מסיימים עם תעודת בגרות מלאה. אין זה דבר של מה בכך, בהתחשב בעובדה שאלה תלמידים שעל רבים מהם מערכת החינוך ויתרה מראש.
המסלול החדש בסמינר הקיבוצים, שאורכו ארבע שנים כשאר מסלולי ההוראה, ישלב הכשרה להוראה בחינוך היסודי ולגישור עם קורסים על זכויות אדם, תנועות לשינוי חברתי בארץ ובעולם, כלכלה חברתית, צדק סביבתי ואקולוגיה. בקבלה למסלול ניתנה עדיפות לאנשים שכבר מעורבים בפעילות חברתית כלשהי. בין תלמידי השנה הראשונה יש פעילים של ארגונים כ"מהפך", "הבית הפמיניסטי", "מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה" ו"פעולה ירוקה". הבוגרים יקבלו תואר ראשון בחינוך, תעודת הוראה ותעודת מגשר.
אחת הטענות הנפוצות היא שהפדגוגיה הביקורתית לוקה בחסר בצד הפרקטי, ובחינוך חשובים פרטים כמו מבנה השיעור ואורך יום הלימודים לא פחות מהתיאוריה. מנהלות המסלול, כולן בעלות ניסיון בהוראה ובכתיבת תוכניות לימודים, סבורות שאין קושי לתרגם את התיאוריה למערכי שיעור. מתמטיקה, אומרת זלמנסון-לוי, היא אחד הכלים המוצלחים של מערכת החינוך למיין תלמידים משום שיש לה מבנה ליניארי - מי שמפסיד פרק אחד לא יצליח גם בפרקים הבאים. בארה"ב, היא אומרת, נהוגה כבר שנים שיטה ללמד חישוב מרחקים ויצירת תרשימים באמצעות נסיעה ברכבת התחתית ותיעוד תחנותיה.
אחד העקרונות החשובים בפדגוגיה הביקורתית הוא עידוד התלמידים לשאול שאלות על חומר הלימוד, בעיקר שאלות שקשורות למעמד, לכוח, לתפקיד. על סיפור משה בתיבה, למשל, אפשר להסתכל כעל סיפור של שיתוף פעולה נדיר בין נשים ממעמדות שונים (בת פרעה ויוכבד) כנגד פקודה גברית (להרוג ילדים). את ההיסטוריה של מלחמות העולם אפשר ללמד דרך חיי היום-יום של האזרחים במלחמה, פעולות מחאה של קבוצות שונות נגדה, והתפתחותה של המהפכה הפמיניסטית בשנים הללו. כשגור-זיו לימדה היסטוריה בתיכון באשדוד, היא ביקשה מתלמידיה לשחק "ריסק" כשיעורי בית, מה שסייע להם להבין מהם יחסי כוחות, אסטרטגיה ותאוות כיבוש.
האם תודעה פוליטית בגיל צעיר איננה מעמסה מיותרת על ילדים? "ילדים חיים בחברה לא שוויונית והם מרגישים כשמקפחים אותם", אומרת גור-זיו. "אחד הביטויים הראשונים שילד לומד להגיד הוא 'זה לא פייר'. החברה מלמדת אותו להתעלם מגילויים של אי צדק ולקבל את המקום שלו בחברה כמשהו מובן מאליו. גם החינוך הממלכתי, שאיננו מצהיר על עצמו כפוליטי, הוא חינוך פוליטי בכך שהוא מקבל את הסדר הקיים כאופציה היחידה".
האם אין סכנה שהתוכנית החדשה נמצאת במסלול התנגשות עם מערכת החינוך? המנהלות סבורות שלא. "אני בטוחה שמורה שתבוא עם אידיאולוגיה ואופטימיות, וכלים ליישם חלק מהאופטימיות הזאת, תצליח", אומרת זלמנסון-לוי. "יש במערכת החינוך רצון לשינוי, ולזרמים שוליים בחינוך יש היסטוריה של השפעה על מערכת החינוך כולה".