כתבה: ענת גורודצקי
רינת התעוררה לאט מקולו של אבא "רינתי, בוקר טוב, השעה כבר שבע..." היא התמתחה במיטתה. מרגישה מעט עצלה אך גם שמחה לקראת היום החדש. התפקיד שלה במשפחה היה להכניס את בקבוק החלב שהניח החלבן בכל בוקר בפתח הבית ולהביאו למטבח. היא קמה והלכה בעיניים חצי עצומות אל דלת הבית. רינת פתחה את הדלת, התכופפה והושיטה את היד. אבל בקבוק החלב לא היה במקומו הקבוע. היא הניעה את היד מעט ימינה- כלום. מעט שמאלה- שום דבר. רינת הזדקפה. מצמצה ופקחה את עיניה לרווחה. הביטה מסביב אבל בקבוק החלב לא היה שם. במקום בו חיכה לה בכל בוקר בקבוק החלב, היה מונח פתק.
*****
רינה התעוררה מקול הבכי של אחיה הקטן, דוד. אמא כבר מזמן בעבודה והוא בודאי רעב. רינה קמה במהירות, הוסיפה מעט סוכר לבקבוק המים שלו ונתנה לו לשתות. השעה היתה שש וחצי והיא צריכה להספיק ולסדר את הבית לפני שהיא יוצאת לבית הספר. היא הצטערה שאין לה דבר מה נוסף לתת לאחיה וחשה בעצמה את דקירת הרעב המוכרת בבטן. כדי להפסיק את המחשבות הטורדניות היא החלה לטאטא במרץ את הבית. כשפתחה את הדלת כדי לטאטא את האבק החוצה, לא שמה לב לבקבוק הזכוכית שעמד בפתח וכמעט והעיפה אותו במכת מטאטא. ברגע האחרון עצרה. קפאה במקום והביטה בתימהון בבקבוק החלב. הסתכלה ימינה, הסתכלה שמאלה. נראה היה שהבקבוק אינו שייך לאיש. היא הרימה את הבקבוק בזהירות וראתה שמוצמד אליו פתק. לפתע החל דוד לבכות שוב. היא ניגשה אליו, הפעם בשמחה, ומלאה את בקבוקו הריק בחלב. דוד שתה את החלב בשקיקה. אחרי כמה רגעים עצר כדי לשאוף אויר וחייך אל רינה. רינה צחקה וחיבקה אותו. ואז נזכרה בפתק. אולי כתוב שם למי באמת שייך החלב? חשבה בחשש. מה יהיה אם יגלה שהחלב חסר? רינה נגשה באיטיות אל הפתק, פרסה אותו לפניה וקראה.
מבצע חלב לילדי שכונות העוני ילדים אלה אינם מוצאים מידי בוקר מאחורי הדלת את החלב לו הם זקוקים. לעומתם יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב כל יום ובשפע. אנשים יקרים, עניים יקרים, אתם מקבלים מאיתנו במתנה בקבוק חלב בבוקר זה. מזמן בטח לא היה לכם בקבוק כזה בבית. תשתו אותו להנאה ותתנו לילדים הקטנים. אנחנו מבקשים מכם לא להתרגל כי מחר בבוקר לא תמצאו עוד בקבוק של חלב. אם אתם רוצים עוד תצטרפו אלינו למאבק וכך יהיה לכם הרבה חלב.
רינת נכנסה למטבח. אמא, אבא וגיל, אחיה הבכור, כבר היו שם. מוכנים לארוחת הבוקר. "רינתי, מה עם החלב?" שאל אבא. "מי אלה הפנתרים השחורים?" ענתה רינת בשאלה. גבותיו של אבא התרוממו. אמא גם היא הרימה מבט. "הם?" שאל גיל בקול מצחיק. מחקה את גולדה, ראש הממשלה, "הם לא נחמדים!" קרא ופרץ בצחוק. "מה העניין?" שאלה אמא. "ומה עם החלב?" שאל אבא שוב, בידו ספל קפה חם. "היום אין חלב" אמרה רינת בפשטות והקריאה למשפחתה את הפתק. מבצע חלב לילדי שכונות העוני ילדים אלה אינם מוצאים מידי בוקר מאחורי הדלת את החלב לו הם זקוקים. לעומתם יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב כל יום ובשפע. אנו מתנצלים שלקחנו את בקבוק החלב שלכם. זה לא יהיה נורא אם החתול לא ישתה את החלב שלו הבוקר. אנו מבטיחים שלא נחזור על הפעולה הזו ואנו מקווים שתקבלו את התנצלותנו.
כשסיימה שאלה שוב "אז מי אלה הפנתרים השחורים?" אמא סימנה לרינת לשבת והחלה להסביר "הפנתרים השחורים הם קבוצה של צעירים..." "שרק עושים צרות" התפרץ אבא לדבריה. "הם קבוצה של צעירים חזרה אמא והמשיכה "משכונת מוסררה... את מכירה את שכונת מוסררה?" "שמעתי פעם מילד בבית ספר" נזכרה רינת " שגרים שם רק אנשים עניים ומסוכנים." "זה חצי נכון" אמרה אימא "האנשים שחיים שם הם בדיוק כמונו ולא מסוכנים. אבל הם כן עניים. והפנתרים השחורים חושבים שהמצב הזה הוא לא הוגן." "והם לא יכולים ללכת לעבוד?" שאלה רינת. "או! בדיוק. איזו ילדה חכמה יש לי!" צהל אבא. "דן, את היודע טוב מאוד שזה לא כל כך פשוט. העניין הוא לא רק למצוא עכשיו עבודה..." "כן," אמר פתאום גיל "דופקים אותם מאז המעברות!" "גיל!" קראו אמא ואבא ביחד "לא מדברים ככה." "מעברות?" שאלה רינת "זה כמו המעברה של סבא? שהוא הגיע לארץ וכולם היו עולים חדשים ולא היו להם בתים בכלל ולא חשמל ושום דבר?" "בדיוק." כך אבא "הנה דוגמא, גם אבא שלי היה במעברה ואני לא מתבכיין. זה מוכיח שאפשר להתקדם" "כן דן," אמא ניגשה למקרר והוציאה את החלב שנשאר מאתמול "אם קוראים לך גולדשטיין..." "או רובינשטיין או גורודצקי או סקשפשינסקי" הוסיף גיל בחיוך. "מה זה משנה מה השם שלך?" התפלאה רינת. אמא מזגה את החלב לכוס והגישה לרינת. "רינתי, סבא שלך גר במעברה סך הכל שלושה חודשים עד שהעבירו אותו לדירה. איכשהו, לעולים שהגיעו מאירופה מצאו שיכונים יותר מהר ולעולים מארצות ערב לא מצאו כל כך מהר. יש אנשים שחיו במעברות כמה שנים." "מה, בלי חשמל ומים בברז ובלי בית אמיתי?" שאלה רינת בזעזוע. "ובלי עבודה." הוסיף גיל "זה לא מדויק," אמר אבא "היתה עבודה. קשה אומנם, אבל היתה. גם אבא שלי עבד בתור פועל שחור יחד עם השכנים המזרחיים שלו במעברה." אמא חייכה "כן, גם לי הוא סיפר איך הוא עבד כתף אל כתף עם השכן שלו, שמעון אברג'יל. בדיוק באותה עבודה..." "את רואה?..." התחיל אבא לומר אך אמא המשיכה. "ואיך בסוף היום, כשהם קיבלו משכורות הם ראו שגולדשטיין קיבל 20 לירות יותר מאברג'יל." "מה?!" הזדעקה רינת "זה לא הוגן!" "נכון." אמא מזגה חלב גם לספל הקפה של אבא "ואחר כך כשחיפשו מנהל עבודה, ואף אחד לא דיבר עברית כל כך טוב, לבוס היה הרבה יותר קל להסתדר עם האידיש של אבא שלך, מאשר עם המרוקאית של אברג'יל. כי גם הוא היה אשכנזי." אבא שילב את ידיו "נו, אז את רוצה שאני אתנצל על כך שאבא שלי דיבר אידיש?" "לא," אמא חייכה "אבל אתה יכול להודות שלא כולם קיבלו הזדמנות שווה להתקדם. ועל זה רינתי," אמא פנתה וליטפה את רינת "מדברים הפנתרים השחורים. את זה הם רוצים לשנות." רינת חשבה על הדברים ושאלה "ואיך החלב שלנו עוזר להם?" "הם כמו רובין הוד!" קפץ גיל "לוקחים מהעשירים ונותנים לעניים!" כשהגיעה לחדרה להתלבש לבית הספר, רינת שמה לב שהיא עוד אוחזת בפתק מהפנתרים השחורים. היא שמה אותו מהר בתיק ויצאה ללימודים.
רינה נרגעה מעט. לפחות החלב לא היה שייך לאף אחד. אבל מי אלו הפנתרים השחורים האלה? היא נזכרה בחיוך של דוד כששתה את החלב וחשבה שבאמת מגיע לו הרבה חלב. אבל איך היא יכולה לעזור? איך היא יכולה להיאבק? איפה היא יכולה לפגוש את הפנתרים השחורים? עמוסת מחשבות לקחה את דוד לשכנה והחלה ללכת לבית הספר. באמצע הדרך נוכחה שהפתק מהפנתרים עוד בידה. היא דחפה אותו לתיק במהירות והמשיכה ללכת. כשהגיעה לכתה הילדים כולם סערו ורגשו. היו ילדים נוספים שגילו בקבוקי חלב בפתח ביתם הבוקר והסיפור פשט בכל בית הספר. רינה שמעה לראשונה שאת החלב שקיבלה לקחו מבתים של אנשים אחרים. הילדים התווכחו בקול. הרבה ילדים חשבו שהפנתרים השחורים הם גיבורים. שרה טענה שזה לא יפה. שמה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. וחיים ענה לה שלעשירים ברחביה בטח לא אכפת ממנו אז לו לא אכפת מהם וזהו. רינה חשבה על ילד קטן, כמו אחיה, שאולי בוכה עכשיו כי אין לו חלב והרגישה לא נעים. היא לחשה את זה לרות שענתה לה מיד שאין לה מה לדאוג- האנשים שם כל כך עשירים שהם יכולים לקנות עוד חלב במכולת. ובכלל, כמו שחיים אומר, בטח אין שם אפילו בן אדם אחד שאכפת לו מזה שהם אף פעם לא שותים חלב אז גם לנו לא צריך להיות אכפת. "אולי הם פשוט לא יודעים שזה המצב שלנו," אמרה לרותי. " לא יכול להיות שלא אכפת לאף אחד..." "מה פתאום!" קרא חיים "הפנתרים השחורים כבר עשו הפגנות וכל המדינה יודעת. פשוט לא אכפת להם!" ובני הוסיף "יש שם רק ילדים מפונקים שלא יודעים לעשות כלום בעצמם!" רינה חשבה לעצמה שאם זה היה הפוך לה היה אכפת. היא ניסתה לדמיין את עצמה חייה בבית גדול ויפה, שתמיד יש בו אוכל במקרר... היה לה קשה לדמיין איך בית כזה נראה.
אחרי הלימודים רינת הלכה עם אמא לשוק. אמא אומרת תמיד שהכי טוב לקנות בשוק כי הכל טרי וטעים. רינת אוהבת את ההמולה השמחה שבשוק. את קריאות המוכרים. את הצבעים. והריחות של הפירות. רק ליד דוכן הדגים היא הולכת מהר מהר ומנסה לא לנשום... היום הן קונות הרבה פירות הדר וירקות. בסוף הקניות היא גם תבחר לעצמה ממתקים. פתאום עלתה בראשה מחשבה. אם יש ילדים שאין להם כסף לקנות חלב, בטח אין להם גם כסף לקנות ממתקים. היא ניסתה לדמיין את החיים בלי הממתקים שהיא כל כך אוהבת. היא יודעת שזה לא בריא אבל פתאום היא הבינה כמה זה עצוב. היא חשבה לעצמה שאולי אחד הילדים מגיע לשוק ורואה את כל הממתקים המגרים ולא יכול לאכול. אני חייבת לעשות משהו. אבל איך אני יכולה לעזור? אולי להצטרף לפנתרים השחורים? יקבלו אותה בכלל? אולי חייבים להיות משכונת מוסררה או שכונה ענייה אחרת. הם בטח יצחקו עליה שישמעו שהיא מרחביה, השכונה העשירה. או אולי דווקא בגלל זה, הם ישמחו לראות שגם לילדים עשירים אכפת מהמצב... היא חשבה וחשבה וחשבה והיתה כל כך שקועה במחשבות עד שלא שמה לב לילדה שהלכה לפניה והתנגשה בה. שתי הילדות נפלו ותכולת שני תיקי בית ספר התגלגלה על רצפת השוק. "סליחה, סליחה" בקשה רינת. " אני כל כך מצטערת. פשוט הייתי שקועה במחשבות ו..." היא הסתכלה בעיניה של הילדה. הילדה הסתכלה בעיניה שלה. חיוך קטן התחיל להתרחב ומיד פרצו שתי הילדות בצחוק רועם. בידה של רינת היתה מעוכה עגבנייה ועל פניה של הילדה היו כמה עלי פטרוזיליה. "עכשיו אפשר להכין מאיתנו סלט." אמרה הילדה והצחוק שנרגע פרץ שוב ביתר שאת. בין צחוק לציחקוק הן החלו לאסוף את חפציהן. רינת הרימה מחברת וקראה את המדבקה על הכריכה "הי, גם אני בכתה ג'! אוי, גם השם שלנו כמעט אותו הדבר. את רינה ואני רינת!" "נעים מאוד רינת עגבנייה!" "נעים מאוד רינה פטרוזיליה!" ושוב הן החלו לצחוק. הן אפילו התיישבו על הרצפה מרוב צחוק. בניהן היה מונח פתק. פתק מהפנתרים השחורים. רינה מיהרה לאסוף אותו, לרינת בגדים יפים וגומיות שיער זוהרות, היא לא רצתה שתראה את הפתק. אך רינת קראה בחיפזון "לא, לא, זה שלי. קיבלתי אותו הבוקר." "גם אני." אמרה רינה. פרסה את הפתק וקראה. זה באמת לא היה הפתק שלה. רינה התביישה. מרינת לקחו את החלב כדי להביא לה. אולי לרינת יש גם אח קטן... "ולמה את מסתובבת עם הפתק הזה? את לא כועסת על הפנתרים השחורים שגנבו לך את החלב?" "מה פתאום." אמרה רינת. היא חשבה שאולי רינה מחזיקה באותן דעות כמו של אביה שלה, והחלה לספר לה על המעברות וחוסר השוויון. "אני רוצה לעזור לפנתרים השחורים ולכל הילדים שאין להם חלב וממתקים. אני רק לא יודעת איך. ואני לא יודעת אם יקבלו אותי. אולי הם יצחקו עלי..." רינה לא אמרה דבר. היא הסתכלה מסביב, פשפשה בתיקה ונתנה לרינת את הפתק שלה. רינת בתחילה לא הבינה. הרי היא כבר קראה את הפתק. אבל רינה לחשה לה "תיקראי." כשסיימה רינת לקרא החלה רינה לספר על הוויכוחים שהיו אצלה בכתה. ועל חיים ורות ובני ועוד הרבה ילדים שבטוחים שלילדים העשירים בכלל לא אכפת. הן ישבו וחשבו בשקט בתוך המולת השוק. רינה כחכחה בגרונה ואמרה "אולי נכתוב אנחנו לפנתרים השחורים פתק בתשובה לפתקים שהם כתבו לנו?" "פתק אחד משתינו." הציעה רינת. "נשאל אותם איך אנחנו יכולות לעזור ונראה להם שיש ילדות שאכפת להן ולא משנה באיזו שכונה הן גרות." הוסיפה רינה. "ואולי גם נציע כמה רעיונות משלנו!" התלהבה רינת "מהחברות עגבניה ופטרוזיליה!"
כתבי גם את וכתוב גם אתה פתק לפנתרים השחורים. מה היית רוצה לשאול אותם? מה היית רוצה לדעת עוד על המאבק שלהם? מה היית רוצה להציע? ואולי גם ד"ש לעגבנייה ופטרוזיליה...