הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
קודם כל אני מאוד אוהבת את המאמרים בחוברת המאמרים של הקורס כי השפה שלהם כל כך פשוטה ומובנת וזה זורם לקרוא אותם. ככל שאני קוראת יותר הדברים נהיים יותר מורכבים, המחשבות שלי מתפרסות ליותר כיוונים. הייחוס האמביוולנטי לגבי בן אדם עם לקויות גופניות הוא כל כך נכון. לבני אדם שלא לוקים במשהו גופני או אינם מכירים מישהו כזה, יש להם רשות מעורבות לגבי הדמות של האדם הנכה. זה יכול להיות מסכן, זה יכול להיות "כל הכבוד לו איך הוא מצליח", זה יכול להיות סלידה אמיתית ומוחשים מהמראה של איש בלי רגליים- כי זה פשוט משהו שאתה לא מכיר.
אנחנו יוצרים את המציאות של עצמנו וזאת עובדה. וההוכחה לכך היא שאנחנו חיים באותו עולם עם אותם אובייקטים אבל כל אחד מסתכל על האובייקט בצורה שונה. בשיעור "מבוא למחשבת החינוך המיוחד" הראו לנו סרט שמתעד את חייה של אישה שנולדה בלי ידיים. כל ההתנהלות היום יומית שלה היא "נורמאלית" לחלוטין כי רגליה משמשים לה כידיים. היה סטודנט אחד שאמר שעד כמה שקשה לו להגיד זה פשוט הגעיל אותו לראות את זה- כי האישה הכינה אוכל עם הידיים וזה מוזר לראות גוף לי ידיים. אני חשבתי שזה ממש מגניב. רוב הסיכויים הם שלסטודנט הזה אין במשפחה מישהו בלי ידיים, לי במקרה יש, סבתא שלי הייתה בפיגוע חבלני ואיבדה את היד שלה לפני 30 שנה, אני גדלתי עם סבתא בלי יד- בחיים זה לא ניראה לי מוזר, כי אני מכירה את זה.
משהו שנאמר במאמר ומאוד נגע בי זה שהנכים עצמם מחזקים את תפיסת החסד. זה נגע בי כי זה בדיוק מה שסבתא שלי עושה. היא איבדה את היד שלה לפני המון שנים, כשעוד הייתה צעירה אבל הפרימיטיביות של אותם ימים או משהו אחר אין לי מושג כנראה גרמו לה לחשוב שבלי יד היא לא יכולה לעשות הרבה. שלהיות בלי יד זהו תירוץ להרבה דברים. השאלה שלי היא, איך הדימוי העצמי הזה נוצר? אולי החברה יוצרת את זה לנכים עצמם? היא גורמת לו להרגיש שהוא מעמסה, אבל כשהיא מצפה ממנו ליותר, כמו לטפס על איזה הר על כיסא גלגלים, אז היא מחלישה אותו?
אני מבינה שחושבת שצריך לעשות שינוי חברתי, אבל אני שואלת את עצמי: איך? מהו מקור הבעיה?כי מצד אחד אני כן חושבת שזו בעיה חברתית, מצד שני, קשה לי להגיד בצורה ברורה וקיצונית- זוהי אשמתה הבלעדית של החברה, של האנשים שהם לא נכים.
לסיכום, המאמר בלבל אותי והעלה לי המון שאלות מהותיות ולמרות שאין לי שמץ של תשובה, ההרהור על הנושא מרגיש לי נכון וחשוב אפילו אם אין לי את כל התשובות עכשיו.