ככה לא נראה שיעור רגיל
הארץ יוני 2006. מאת יולי חרומצ'נקו25 סטודנטים, בהם מהגר מקולומביה וצעיר בורגני מכפר סבא, לומדים במסלול להכשרת מורים ברוח הפדגוגיה החינוכית. הם לא מאמינים במשמעת נוקשה ודוחים את הקביעה שרוב התלמידים בינוניים. כתבה שנייה בסדרה על חממות אלטרנטיוויות לגידול מורים
יום רביעי, שמונה בבוקר. נתלי גינדס וחורחה איוואן יושבים במעגל עם 20 ילדים בכיתה ג' בבית הספר גולומב בשכונת התקווה, ומעבירים חבילה עטופה בנייר עיתון. על כל שכבת עיתון מדבקה עם שאלה הנוגעת לחג השבועות, שהילד שאליו הגיעה החבילה צריך לענות עליה. "מה אוכלים בשבועות?", מקריא אחד הילדים את השאלה. "סטייק על האש", עונה נחרצות ילד אחר.
רעש, המולה, ילדים קמים ממקומם ורצים בחדר במהלך המשחק, שאמור ללמד אותם בדרך משעשעת כמה עובדות על החג. מחנכת הכיתה, שעומדת בפינה מאחורי השולחן, נראית לא מרוצה - ככה לא אמור להתנהל שיעור. היא מרימה קול על ילד או שניים, ובסוף יוצאת, מותירה את גינדס וחורחה להשליט משמעת לבדם. בנקודה כלשהי מרים חורחה את ידיו ומתחיל במחיאות כפיים קצובות, לפי מקצב לטיני. הילדים מגיבים מיד ומחקים את מחיאות הכפיים שלו. שקט משתרר, אפשר להמשיך לשלב הבא בשיעור.
גינדס וחורחה הם שניים מ-25 פרחי הוראה שמסיימים את השנה הראשונה במסלול חדש שנפתח השנה במכללת סמינר הקיבוצים להכשרת מורים ברוח הפדגוגיה הביקורתית, או בשמו הרשמי "המסלול לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום". רבים מהתלמידים שמגיעים למסלול עסקו קודם בחינוך לא-פורמלי - בעמותות סיוע לנוער, בהדרכה או בגישור - וחיפשו אפשרות ללמוד חינוך בצורה מסודרת אך ברוח של שינוי חברתי.
בתוך המגוון האנושי אפשר למצוא כמה נשים ערביות, בחורה ממוצא אתיופי ומהגר עבודה מקולומביה, לצד צעירים עירוניים שהגיעו, אחרי חיפוש עצמי, דווקא להוראה. את ההתנסות שלהם הם עושים בבתי ספר הנחשבים חלשים מבחינה סוציו-אקונומית, בשכונת התקווה או ביפו, והדגש הוא לא בהכרח על החומר שנלמד כמו על ההיבט החברתי והרגשי של הילדים, בניסיון להעניק להם תחושת העצמה.
המורה חטף בעיטה
חורחה, שמכנה את עצמו בצחוק "העובד הזר של הכיתה", הגיע לישראל ב-2000 כמהגר עבודה מקולומביה. היום הוא שולט היטב בעברית ונמצא בתהליכי התאזרחות, ורואה את העתיד שלו כאן. לפני כמה שנים הקים בשיתוף אחרים את ה"אסקוליטה" - בית ספר מאולתר בדרום תל אביב לילדים של מהגרי עבודה, שמתעקש ללמד אותם ספרדית ואת התרבות שממנה באו, כדי שזהותם לא תאבד. ההבדל בין תלמידיו הדרום אמריקאים לילדים הישראלים מגולומב קשה לו. "באסקוליטה לא צריך לצעוק כדי שיקשיבו לך. הילדים הלטינים ממושמעים מאוד, ולא בגלל פחד, בגלל כבוד בסיסי למורה", הוא אומר.
בשיעור השני שהעביר בגולומב ניגש אליו אחד הילדים ובעט בו. "חשבתי שאני הולך למות", הוא אומר. "הוא היה רעב באותו יום", ממשיכה גינדס את הסיפור, "דיברתי אתו אחר כך בהפסקה, והסתבר שהוא היה רעב ועצבני. נתתי לו סנדוויץ', והוא נרגע". "אחר כך בהפסקה הוא בא וחיבק אותי, וכמעט בכיתי", מתרגש חורחה. שלא כמו מורים הממהרים לחדר המורים להירגע אחרי השיעור, חורחה וגינדס מבלים עם הילדים גם את ההפסקות. "זה מקרב אותנו מאוד לילדים", אומרת גינדס.
גינדס, שעובדת במקביל ללימודיה בעמותת על"ם לנוער במצוקה ברמלה, לא מתביישת להכריז שהיא אוהבת חינוך, ומאמינה בחינוך ככלי לשינוי חברתי. היא עצמה סבלה מדיסלקציה שלא אובחנה. "עד כיתה ג' לא ידעתי לקרוא ולכתוב", היא אומרת. דווקא במהלך השנה הזאת גילתה שכשמשהו מעניין אותה, היא יכולה להתגבר על קשיי הלמידה שלה, ולעשות דברים שלא ידעה שהיא יכולה. "זו מסגרת לימודית שאתה מאוד מעורב בה, וחייב להביא את עצמך. אי אפשר להתחבא בפינה", היא אומרת.
הפדגוגיה הביקורתית כדרך חינוכית מבוססת על כתביו של פאולו פרירה, מחנך ברזילאי שנודע כמי שהצליח ללמד איכרים אנאלפאביתים לקרוא, באמצעות דיונים פוליטיים על נושאים שהעסיקו אותם. מאז שנות השבעים נפוצו רעיונותיו החינוכיים במדינות רבות בעולם, בייחוד במדינות מתפתחות בדרום אמריקה ומזרח אסיה ובקרב אוכלוסיות חלשות בעולם הראשון.
הבסיס הרעיוני שעליו נשענים פרירה וממשיכיו הוא המרקסיזם ורעיונות אסכולת פרנקפורט, שביקרו את מערכת החינוך בגלל היותה כלי לשימור ושחזור המעמדות החברתיים. לפי פרירה, חינוך הוא חינוך פוליטי, שמחנך תלמידים למודעות ולהעמקת התודעה הפוליטית. עם זאת, בניגוד לזרמים אחרים בחינוך הייחודי (כמו החינוך הדמוקרטי או האנתרופוסופי) שקל יותר לזהות אותם, או שיש להם משנה סדורה, הפדגוגיה הביקורתית היא אמורפית יותר, ויכולה לכלול ביטויים רבים ומגוונים יותר.
בישראל מוכר בית ספר קדמה, שהוקם כבית ספר לתלמידים מזרחים בשכונות חלשות בדרום תל אביב ובקטמון בירושלים, ושהשתמש בכלים של הפדגוגיה הביקורתית. בפיליפינים פועלת אוניברסיטה קהילתית המכשירה רופאים שיעבדו בקהילות הכפריות המרוחקות, ושמה דגש על עבודה עם מטופלים ופחות על מחקר אקדמי.
ד"ר אילן גור זאב מאוניברסיטת חיפה, העוסק בפדגוגיה הביקורתית, טוען שיש קשת רחבה של מוסדות ברוח הפדגוגיה הביקורתית, שבקצה האחד שלה מאופיינים בדוגמטיות ובאינדוקטרינציה מהפכנית "בסגנון המהפכה הקומוניסטית", ובקצה האחר נוטים לעבר פוסט-מודרניות. בעיה מובנית מבחינתו בחלק מהמוסדות ההולכים בעקבות הפדגוגיה הביקורתית היא נטייה לאנטי-אינטלקטואליות ולזלזול בידע.
הדגש בחינוך על פי פרירה מושם על אמונה בכל ילד ושלילת "עקומת הפעמון" המסורתית, המניחה מראש שבכל קבוצת ילדים יש מעט מצטיינים, מעט חלשים ורוב בינוני, על העצמה חברתית וחיזוק הביטחון העצמי של הילדים, ועל שיפור ההבנה של הילדים את העולם שסביבם ואת יחסי הכוחות בו. עקרונות כמו למידה דרך חוויה מקרבים את הפדגוגיה הביקורתית לזרמי החינוך הדמוקרטי והפתוח. בשטח, בבתי הספר, יכולה פדגוגיה ביקורתית ללבוש צורות רבות. שתיים מהתלמידות במסלול יזמו בבית הספר גולומב "שיעור מדינות": בכל שיעור לומדים הילדים בצורה חווייתית על מדינה אחרת, דרך תמונות, מאכלים ומנהגים. בשיעור "דעות ועובדות" למדו ילדים את ההבדל בין דעה לעובדה דרך המשחק "ים, יבשה".
40% גברים
יום ראשון, עשר בבוקר, סמינר הקיבוצים. חורחה הוא זה שמעביר עכשיו שיעור לפרחי הוראה אחרים במסלול, ומספר על ביקור שערך לאחרונה בקובה, בכנס שעסק בחינוך על פי פרירה. דיון ער מתפתח סביב מערכת החינוך והמשטר בקובה - מצד אחד, פרויקטים חינוכיים מדהימים לסיוע לילדים הסובלים מנכויות קשות וחינוך חינם לכולם, ומצד שני אנשים שמבחינתם שמפו וסבון הם מוצרי מותרות. דווקא המנהלת האקדמית של התוכנית, חגית גור-זיו, מדגישה יותר את הצדדים הבעייתיים בקובה - עוני וחשש לדבר על המשטר.
גם במסלול הפדגוגיה הביקורתית, כמו במסלול הדמוקרטי, יש שיעור גבוה יחסית של גברים - כ-40%. למרות זאת, מתעקשות מנהלות התוכנית, גור-זיו, גליה זלמנסון-לוי וגל הרמט, לנהל את השיעורים בלשון נקבה, בבחינת אפליה מתקנת. לצד שיעורים על חינוך ביקורתי, על תנועות חברתיות ופמיניזם, לומדים במסלול גם את מקצועות ההוראה יחד עם תלמידי המסלולים "הרגילים". בתום ארבע שנות לימודים וסטאז' הם מקבלים תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה לחינוך היסודי, שם צפוי בשנים הקרובות מחסור במורים.
בעבור בדריה בוכרי, בת 33, נשואה ואם לארבעה מיפו, הרעיון ללמוד במסלול היה הפתעה. לפני כן לא עבדה. "הייתי סגורה בבית עם הילדים", לדבריה, ודרך מכרים של אמה, מורה לחינוך מיוחד, שמעה על המסלול. כעת היא מלמדת במסגרת ההתנסות בהוראה בבית ספר ביפו. "בהתחלה ראיתי בעיניים של הילדים פחד, תפסו אותי כמישהי שנמצאת מעליהם", היא אומרת, "עכשיו הם מרגישים שאני והם זה אחד. מאוד חשוב שיהיו אנשים כמונו לילדים ביפו, לפתוח אותם לדברים חדשים".
בת שבע תספאי עבדה לפני שהגיעה למסלול כמגשרת חינוכית בבתי ספר שבהם נקלטו תלמידים יוצאי אתיופיה. כשתסיים את המסלול תצטרף למיעוט קטן של מורים יוצאי אתיופיה (כ-50 בלבד) המועסקים במערכת החינוך. ממה שראתה במהלך עבודתה יש לה לא מעט ביקורת על מערכת החינוך הקונוונציונלית: "אתה רואה לא פעם בבית ספר תלמיד שזועק לעזרה, ובמקום לעזור לו משעים אותו", היא אומרת, "ילד מתחיל לשוטט בקניונים ונוצר לו פער לימודי גדול, ובסוף לא רחוקה הדרך לפשע". היא מצהירה שהיא מגיעה לחינוך כדי לתקן, וכדי ללמד בני נוער על הזכויות שלהם, שיידעו.
גל רובינשטיין, בן 31, הוא דמות חריגה יחסית במסלול. "גבר לבן יהודי אשכנזי מכפר סבא", כהגדרתו. בבית הספר היה "דיסלקט נעל", אובחן רק בסוף התיכון והופנה למסלול הנדסאים, עד שהחליט לעזוב הכל ונסע ללמוד רפואה סינית בחו"ל. למסלול הגיע מתוך תחושה שעליו לעשות משהו משמעותי עם חייו, ואחרי שהבין שיותר מדברים אחרים, הוא יודע ללמד. "להגיד שאני הולך להיות מורה? לא בטוח", הוא מתלבט, "הסוגיה הכלכלית בהחלט מטרידה. מצד שני, יש בחינוך משהו שלם יותר, מצביע אל העתיד, מלא אופטימיות".
לדברי זלמנסון-לוי, אחת מראשי המסלול המשמשת גם כמדריכה פדגוגית של פרחי ההוראה בהתנסותם בבתי הספר, לא כל המורים בבתי הספר מקבלים בקלות את תלמידיה. "יש מורות שקשה להן מאוד לראות רעש ובלגן בכיתות, והן מנסות להתערב ו'להחזיק משמעת'. אני כל הזמן מנסה לשכנע אותן שלא יעשו את זה".