הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
הלכתי היום לבקר במפעל מוגן ברחוב שוקן בתל-אביב. זה מפעל שמפעילה "האגודה למען העיוור ולמניעת העיוורון ת"א". חשבתי פשוט להיכנס ולשבת עם האנשים, אבל זה היה כל כך מביך עבורי... אתמול התקשרתי לברר איך לארגן את המפגש, והבנתי שאין ממש עם מי לתאם, אז פשוט באתי, ואז המנהלת של העבודה שם לא כל כך הבינה מה אני רוצה. היא עשתה לי סיור במקום, הראתה לי את העבודות שהם עושים, ודיברה על האנשים מעל הראש בצורה שמאוד הביכה אותי: "זו, בכלל לא רואה...". פשוט רציתי שהיא תעזוב אותי בשקט ותיתן לי לדבר בעצמי עם העובדים.
התיישבתי ליד שלושה אנשים שהרכיבו חלקים קטנים של אלקטרוניקה, שתי נשים וגבר. הם היו מאוד חברותיים, ואחת מהן פצחה בשיחה שוטפת, כמעט לא נתנה לי להשחיל מילה, סיפרה על עצמה ועל המפעל ועל העבודה ועוד ועוד. הגבר שתק רוב הזמן ורק חייך והנהן, והאישה השלישית הצטרפה לשיחה אחרי הרבה מאוד זמן. דיברנו על הדרך שבה מגיעים לעבוד במפעל מוגן (דרך עובדת סוציאלית), ועל ההידרדרות בראייה בגיל מבוגר. דיברנו על הביטוח הלאומי, על ההגבלות שניתנות לעבודה, על ה"שיקום", על החברה במקום העבודה. האישה שהצטרפה לשיחה העלתה נקודה מאוד מעניינת בעיניי: איפה עובדים אנשים צעירים שהם עיוורים? במפעלים המוגנים עובדים רק מבוגרים ועולים, ובחנויות וכו' אני לא רואה אותם, אז איפה הם?
נגענו גם בשאלת הדירוגים שעורכים בין סוגים של מצבים גופניים. מה עדיף? להיות עם גפיים שלמות, אבל עיוור? אולי לחירשים יותר טוב? אחת הנשים טענה שלפחות החירשים יכולים לראות, לחצות את הכביש, לצפות בטלויזיה- אז מצבם טוב משל העיוורים. ואילו האישה השנייה טענה שמצבם של העיוורים טוב משל קטועי הגפיים. כאן הגענו לתובנה שמדובר בגישה לחיים, ודיברנו על הספורטאים הנכים, ועל קשיים חברתיים שלא קשורים בגוף, כמו בדידות, דיכאון, התמכרות לסמים, זנות
בקיצור, היה מאוד מעניין.
זו היתה חוויה מאוד עוצמתית. באופן כללי אני אישה שקשה לה להרגיש בנוח לפתוח בשיחה עם זרים, ובמיוחד כשזה נכפה עליי, אז מהבחינה הזו זה בהחלט היה אתגר. מעבר לכך, אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי להציץ אל תוך עולמם של האנשים הללו, שעובדים במרחק יריקה מהבית שלי ובכל זאת אני כמעט ולא רואה אותם.