הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
ישבתי לראות את הסרט לתוך הלילה אחרי שקראתי את מה שמלי כתבה.
באמת הקשר בין האבא לילדה כל כך יפה. בשלב בסרט הילדה שואלת את סם אם אלוהים ברא אותו ככה, או שזה קרה בתאונה. ואז הוא שואל אותה למה היא מתכוונת, והיא אומרת לו שהוא שונה מכל האבות האחרים. כשהיא רואה שהוא נעלב, היא אומרת לו שזה בדרך טובה אבל, שהוא האבא היחיד שבא לשחק איתה בפארק. ואז הם מתענגים יחדיו על פנקייק.
העובדה שילדה מעלה שאלה כזאת, קצת משקפת את הסרט. שמנסה להראות מצד אחד שאהבה היא הדבר החשוב ביותר בקשר בין הורים לילדים, ושהיכולת לאהבה חוצה כל מגבלה גופנית.
ועדיין, הסרט מציג את הנכים באור חלש, ודווקא גורם לחשוב שזה יפה לסרט, אבל זה באמת עניין קשה. לדעתי לפחות. כל החברים של סם הם בעלי נכויות, בצורה מביכה עבור סרט כזה. לא הבנתי את ההכרח. מחלה גופנית, מחלה נפשית, אמא של אחד מהם שהיא זקנה קצת משוגעת. כל הסטריאוטיפים. לכאורה, הסרט מראה את חייהם של הנורמליים כקשים יותר משל אלו המוגדרים כנכים, אבל הם כל הזמן מוצגים באותו אור לדעתי, אבל סביר להניח שלפני חודשיים לא הייתי שם לב לזה בכלל.
בהמשך לדברים שמלי אמרה. אני חושב שהרשויות, או במילה חיובית יותר, החברה, צריכה לעזור לכל המשפחות הצעירות וללוות אותן. ולא בהכרח לראות את אלה או אלה כבעלי צורך גדול יותר בעזרה והתערבות.
כשאבא לא יכול ללכת, אני חושב שההשפעה הרבה תחומה עבור ילד, מאשר אבא שלא יודע להביע שמחה ואהבה. וההסתכלות הנכונה היא חברתית כללית, אחרת הנכים נשארים במקומם, ואנחנו ה"לא נכים" נשארים במקומנו שהוא מקום מפוחד, מבודד, ואלים כלפי הגוף שלנו, הזיקנה, ודינמיות והשתנות הגורל בחיים.
ובכלל, לא צריך להיות בעל נכות, כדי להיות בעל יכולת שכלית או גופנית נמוכה משל הילדים. מעולם לא היה לי קושי לקבל את סבתא שלי כמי שגידלה אותי, למרות שלא ידעה לקרוא או לכתוב. ולא את אמא שלי למרות שבגיל 8 כבר עקפתי את היכולות הקורדינטיביות שלה. ואני חושב שזה ככה כלפי כל ילד בעולם, לא משנה איך הוריו. אתה חי איתם, וחי עם עצמך כמו שאתה. הבעייה היא בעיקר מי שמסתכל מחוץ לנפש שלנו