הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
ראשית, אתאר את המפגש ההתרחש.זה היה יומיים אחרי סיום חלקו הראשון של הקורס חינוך מיוחד.הייתי עוד מוצף במחשבות.דבר ראשון, שינוי של הנחות יסוד, פותח המון אפשרויות חדשות להתפתחות, ואצלי נפתחו שני כיוונים.הערעור של ההנחה הברורה שנכות היא עניין רפואי ותחושה מאוד חזקה של נפש אדם, שכלואה בתוך האדם והיא המיצוי ולא הגוף.
בכל מקרה, צעדתי עם זוגתי לעתיד, ברחוב נווה שאנן מול התחנה המרכזית החדשה.עצם הצעידה במקום הייתה מזעזעת עבורה, והיינו בעיצומה של שיחה לגבי התפיסה הסטיגמטית לגבי אנשים בכלל, עובדים זרים, פליטים, והגענו גם לשיח על נכים.אני ניסיתי להגן על מחשבותיי האחרונות תוך כדי שאני מחדד אותם תוך כדי.
ישבנו יחד עם אלאדין במסעדה של קומראד שלו, כשהגיעה אישה, מוזנחת למראה, בסביבות גיל הארבעים חמישים, יחפה, והציעה לנו לקנות מגפיים בחמישה שקלים.אמרתי לה שאני לא אקנה, אבל שהיא מוזמנת להצטרף אלינו לארוחה.היא מאוד נרתעה ופחדה מאיתנו, אבל לבסוף הסכימה לשבת במקצת.
שוחחנו, היא סיפרה על כך שהיא לא יכולה להיות בבית שלה כי היא לא רוצה שהבת שלה תראה אותה במצב הזה, והאמא שלה מגרשת אותה משם.שאלנו אותה איפה היא מתגוררת, והיא סיפרה שהיא לנה בקומה התחתונה של התחנה המרכזית, ושקצת מפחיד שם אבל בסדר.היא הרגישה מאוד לא נוח עם עצמה, ועם הלכלוך שהיה דבוק אליה, ורק אחרי הרבה זמן הייתה מוכנה לקחת מהאוכל על השולחן.
היא סיפרה שקשה לה לחיות ברחוב אבל שהיא מסתדרת.אני השתדלתי לא להדביק בראש מחשבות של מסכנות כלפיה ולהתנהג כמו שחשבתי שאנשים שלא רואים אנשים דרך הנכות שלהם ינהגו, אולי זה היה מאולץ מדי, כי היא הרגישה שלא בנוח. אבל לא רק, היא גם שאלה עלינו, וסיפרנו לה מה אנחנו עושים, ולומדים, ומאיפה אנחנו מכירים.היא סיפרה לנו על התקופה שלה בלימודי חינוך גופני ואפילו הפגינה את כישורי האתלטיקה שלה במסעדה.
אחר כך היא שוב ביקשה שנקנה את המגפיים ( בזמן שהיא יחפה ובחוץ גשום ), וששאלנו אותה מה היא מרגישה שהוא כל כך חזק שהיא מוותרת על הבית שלה, אז היא אמרה שאנחנו פשוט לא מבינים את עוצמת הכאב, ושהיא פשוט לא יכולה להתגבר על זה.היא סיפרה לנו איך היא עברה גרושים קשים ודיכאון קשה וכיצד היא התמכרה לאלכוהול בתקופה ההיא ואיך לצערה היא הגיעה להתמכר להרואין שוחחנו על זה עוד קצת ולבסוף היא עזבה אותנו כדי לנסות ולמכור את המגפיים.
המפגש מאוד חידד את המחשבות שלי, ונתן להם צורה ממשית.נזכרתי שבעבר שמעתי מישהי טוענת שמה שהחברה מכנה בשם נרקומנים, הם חולים כרוניים שנמנע מהם טיפול בגלל היחס החברתי.ובחברה מתפקדת שלא זורקת את כל מי שחלש, הם היו חיים כמו חולי סוכרת.ושהנכות היא ממש תוצר חברתי, ושהאלמנט הרפואי הוא רק פוטנציאל להגבלה או שינוי אורך החיים הקודם.
הפגישה הזאת גם תפסה אותי במקום מופתע, כי לפעמים אני חושב שהצלחתי להשתחרר מרוב התפיסות החברתיות שהועברו אליי בירושה.ושלמרות עוצמת החוויה של שינוי הנחות היסוד החברתיות לאלו של מרקסיסט, ישנן עוד הנחות סמויות מעין.וגם העלתה אצלי שאלות עד כמה אני מוכן לראות אנשים מעבר לתבנית שלי, שהיא די רחבה לדעתי, אבל עדיין תבנית.