הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
קהילה- מושג רחב שניתן לפירושים שונים. הפורום הזה הוא קהילה בהגדרה הכי מדוייקת לטעמי .לא רק קבוצת אנשים בעלי "תחום עניין" או " מאפיין זהות" משותף, אלא מקום בטוח ופתוח (למרות הפומביות!!) לא רק להתייעצות בדילמות "מקצועיות" עבור ההורים, אלא גם לשיתוף בקשיים, אבל לא רק. גם בחוויות הטובות. רגשיות, נפשיות ומשפחתיות.
לדעתי מנהלי הפורומים עשו נכון ובמקום פורום אחד לאוטיזם פיצלו לשני פורומים שונים- האחד לסוגיות מחקריות- רפואיות והשני (עליו אני כותב) נועד בעיקר עבור ההורים.
זה לא עניין של מה בכך מכיוון שלפי התרשמותי התחום הזה הוא מאד מאד מסובך עבור זר שנוחת בו ללא ידע מוקדם ומצפה אולי לפתרונות מהירים ונכונים . בייחוד בעולם שבו כולנו התרגלנו שעל כל שאלה מומחה אמור לספק לנו מיידית את הפתרון זה שינוי קיצוני.
*ייתכן שמשפחות שלא מגיעות לשלב ההעצמה פשוט גם לא מגיעות לפורום הזה. סביר שגם מסיבות מעמדיות. גם חשיבות האיבחון המוקדם מיטיבה עם מעמד חברתי יותר גבוה שיותר מודע לנושא ולזכויות הנלוות.
* גם הבדל מגדרי- מעמדי מורגש היטב. כמעט רק נשים כותבות בו וקיימת הנחה שפחות מדברים עליה שהבעל פשוט עובד יותר קשה כדי לפרנס את המשפחה. גם פה כמובן- עולה השאלה של ההתמודדות של אמהות חד הוריות.
אהבתי את הצטוט שהבאת מהאב שהפך מבודודוזור דורסני בעבודה למי שנהנה ממשפחתו. הכלי של הפורום הוא באמת כלי מעצים ומדהים שמיוחד לתקופתינו. ואכן יש לו גם מגבלות. מי שאין להם מחשב בבית, ואוריינות מחשבית לא יכולים להנות מפורומים, ואנחנו שוב בבעית העוני והמעמד. בנושא המגדרי אכן ברגישות רבה הבחנת שנשים כותבות יותר. אני בספק שזה בגלל מגבלת זמן ועבודה, הייתי יותר מהמרת שזה מפני שהן יותר עסוקות בטפול, דאגה וטפוח המשפחה, וגם בגלל שיש להם הרשאה חברתית לדבר על קשיים ורגשות. זו שאלה לא פשוטה איך לאפשר לגברים את החירות הזו להתבטא בנושאים רגשיים, לבטא קשיים, כשהחברה לא בדיוק נותנת להם הרשאה כזו....