הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
תגובתי על הפורום... נכנסתי לפורום לילדים עם שיתוק מוחין או במילים אחרות P.C, פורום זה נועד לסובלים ממגבלה זו להתמודד איתה בקלות עד כמה שניתן. בחרתי בפורום זה לאחר שצפיתי בסרט "כף רגלי השמאלית" שנתן לי לבדוק ולהתעניין לגבי ילדים נכי שיתוק מוחין בארץ, חשבתי כל הזמן שהחברה הישראלית יותר גמישה ויותר עוזרת לילדים אלו אבל צערי נאלצתי לקרוא כתבה שפורסמה בפורום " מי ידאג למטופלים" מדובר בכתבה על קיצוץ הסייעות לילדים הנכים, לצפות בסרטון שבו קמו קבוצת הורים ערבים ויהודים במאבק להחזרת הסייעות של ילדיהם שבה אמרו למדינה אנו דורשים לשנות חקיקה! לא מעוניינים כל שנה מחדש להילחם! דורשים לקבל את המגיע בזכות ולא בחסד!. לפי דעתי זאת ממש התעללות בילדים הנכים, זה מאוד אנוכי לעשות כך , העציב אותי יותר כשקראתי את תגובת אחת המתלוננות על הכתבה בפורום וכשאמרה שזה כלום, לא מספיק להם שהם לוקחים את הסייעות מהילדים הם גם מקשים עליהם לעשות כל מיני דברים למשל כדי לקבל את הרישיון הייתה צריכה לעבור קודם כל בקידת כשירות ( נכת CP ) ועוד שלמה 400 ומשהו ₪ במילים אחרונות אפשר לראות מן התגובות בפורום זה את הכאב של ההורים על ילדיהם התמימים וחסרי הישע וההפך גם. תגובתי על הסרט... סרטו של דניאל די לואיס "כף רגלי השמאלית" המבוסס על סיפורו האמיתי של קריסטי בראון שסבל משיתוק מוחין אך התעקש לבטא את עצמו אמנותית והחליט לצייר בעזרת כף רגלו השמאלית ולכתוב גם. אהבתי מאוד לצפות בסרט זה ולראות את כוחו של קריסטי, האופטימיות שבה הוא חיי למרות כל הקשיים הנמצאים מסביבו ואת הביטחון העצמי שבו הוא חיי. הקטע שהכי ריגש אותי הוא בזמן שאימא שלו ניסתה לפתוח את דלת חדר השינה ולא יכלה והתחילה לצעוק קריסטי תעזור לי לפתוח אבא שלך קרה לו משהו באותו רגע מאוד קיבלתי צמרמורת אבל ברגע שראיתי את קריסטי דוחף את הדלת ומנסה לפתוח והצליח מאוד שמחתי אפילו שמצא את אבא שלו מת. אהבתי גם את הסוף של הסרט לא בגלל שנגמר טוב אל באיך שהוא נגמר, שילד בעל מוגבלות מסוימת ( אפילו שאני לא אוהבת להשתמש במילה הזאת) הוא זה שמפרנס את המשפחה דרך כישרונותיו כצייר וכסופר. מאוד עצבן אותי את הקטע של הבחורה ( איליין) שהלכה להתחתן עם פיטר אפילו שהיה מובן מאילו שלא תחתן עם בבחור נכה, תופעה זו יכולים לראות אותה אפילו בימינו, ילדים עם איזה שהוא סוג של מוגבלות מבחינת החברה הם ישרות משייכים אותם לקטגוריית הלא מקובלים, ואז נוצרת הבעיה שהם לא יתחתנו עם כל בחורה שהם יבחרו. נ.ב לא דברתי על הסרט במפורט כדי להשאיר לכם טעם בלצפות בו כי הוא ממש מומלץ. פגישה ... נפגשתי עם חברה של דודה שיש לה ילדה שנולדה עם דימום תוך מוחי בדרגה 4 איך שהתחלנו לדבר עניין אותי לדעת יותר את המסע שבו האם עברה בתהליך הלידה. היא התחילה לספר את סיפור הלידה שלה, התחיל בזה שהיא יצאה לחופשה לשלושה ימים בעיר פאפוס באישור מהרופא שלה. היא הייתה בשבוע ה- 26 להריונה, בערב הראשון התחילו כאבי בטן שבסופו של דבר הריצו אותה במונית אל בית החולים, בדרך אל בית החולים היא התחילה לחשוב שאיך בדיוק תינוקת יכולה להיוולד ולשרוד בשבוע כזה. היא נכנסה לבית החולים כאשר רגל אחת בחוץ, במהרה נכנסה לחד הלידה וילדה את ביתה , אבל לצערה ולצער הרופאים נאלצו לבשר לה שיש לילדה 50% סיכוי לחיות. היא התחילה לתאר את 3 הימים שנשארה בבית החולים איך שלא הפסיקה לבכות. אחרי שלושה ימים הטיסו אותה לארץ היישר לבית החולים איכילוב. באיכלוב כבר אמרו לה שאם היא תשרוד הבעיה הכי משמעותית היא דימום תוך מוחי בדרגה 4. אבל שם, אחרי כמה ימים, גם הבינו שהתינוקת הזאת החליטה לחיות, ושלנוכח הבחירה הזאת הם מעכשיו ולתמיד יעשו הכול כדי שהיא תוכל לממשה ובגדול. שני ההורים גרו בבית החולים והפכו להורים והתחילו במסע אל הלא נודע. בסוף הפגישה האם הוסיפה ואמרה: "מדי פעם אני חושבת על כך שבכל שבוע, הורים חדשים מתחילים באותו מסע, וכמה היה זה משמעותי עבורנו אם בתחילת הדרך היה שם מישהו שכבר התנסה בחלק מאותו מסע, ושיכל אולי להצביע על חלק מהבורות שאליהם אנחנו עלולים ליפול בהמשך..לתמוך ולחזק".