הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
ילדים חורגים לאלוהים עוד לפני הצפייה בסרט, שם הסרט הרעים אותי, הן ברמה הפוליטית-חברתית והן ברמה האישית. אבל הוא לא הכין אותי לסצינות העלילה הלינארית ולגיבוריה, באופן אירוני. הסרט מושתת על עקרונות פטרנליסטיים ותפיסות אנכרוניסטיות המנציחים דעות קדומות וסטריאוטיפים. כבר באקספוזיציה אנו נתקלים בגבר, אה' אופס הוא מורה חדור אידיאלים נשגבים ושאיפות רציניות אשר "מגיח" מן הים. נו טוב ז'אנר הוליוודי. איש העולם המודרני למוד הניסיון צריך לנער את המערכת "הפרובינציאלית" אך לא כך הוא הדבר. בסצינה הבאה אנו נכנסים לכיתת לקויי שמיעה. כולם בשלב גיל ההתבגרות. תקופה מעצבת מבחינות רבות וחשובות. המורה ג'ימס פותח את היכרותו עם הכיתה בבדיקת רמת המיומנות של קריאת השפתיים שלהם. סצינה בעייתית בלשון המעטה אשר משקפת את האמירה המגמתית של הסרט- הפטרוניזם הוא בדמותו של המורה אשר מדגיש את עליונותה וחשיבותה של השיטה החינוכית- האורליסטית. הדבר בא לידי ביטוי בהמשך: ג'ימס עושה עמידת ראש עם הידיים- זהו אי אפשר לדבר בשפת הסימנים! מה תעשו?? אימל'ה הבן אדם פשוט צודק! אכלנו אותה בגדול. איך נבקש בחזרה את הכסף- אההה..לכן לדבריו "הדיבור הוא האמצעי המבהיר את התקשורת בין הבריות". ההשוואה בין השפה הדבורה לבין שפת הסימנים היא השוואה לא רלוונטית, שגויה ומתנשאת. ועולה מהסצינה אמירה בדלנית השוללת את ההכרה בשפת הסימנים כשפה. כי ההשוואה מבוססת על עקרונות החינוך המיושן המבטל את השפה המרחבית והמובנית. חוסר הרלוונטיות מתרחב כאשר הדברים אינם כך במציאות, במיוחד כשהדבר נוגע לאוכלוסיית החרשים בישראל המשתמשים גם בקריאת שפתיים. אך גם בימינו קיימת התייחסות מזלזלת אך היא מוסווית באמצעות שיטות מלאכותיות ופרקטיקות לא מתאימות. מה היה אומר ג'ימס אילו היו חוטפים אותו אנשי המאפייה החרשת, קושרים את גופו פרט לידיו, מדביקים מסקינטייפ על שפתיו?? ומצמידים לרקתו אקדח טעון והם דורשים תשובות! אוי איזה מסכן- עכשיו איך הוא ידבר? לך תדבר בשפת סימנים.. כן גם אצלנו אפשר לעשות סאטירה ביקורתית. ג'ימס מוצג בצורה סימפטית, איכפתית וכריזמטית אבל מצטערת עלי זה לא עובד. מה הוא רוצה מהתלמידים, למען השם? דבר איתם בשפתם. אתה היית מדבר עם היפנים בספרדית.. רק אם התלמיד "האילם" (אין חירשים אילמים- כי יש להם שפה ומיתרי קול) הצליח להפיק קול, לקלל, להגיד את שמה של הלהקה, או לשיר בומרנג, אז ההישג הזה מצליח לסחוט ממנו דמעות. עכשיו הם יכולים להתחיל עם בנות שומעות. נו באמת. כי רק בדרך הזו התלמיד יבין. גם ההורים נרגשים לראות את הכיתה הרוקדת על הבמה לצלילי המוסיקה ברקע. אין לי שום בעיה עם המוסיקה, נהפוך הוא לאף אחד מונופול עניין החיבור למוסיקה. אבל לעזאזל הכיתה הזו לא שרה בשפת הסימנים. גם בשפה יש שירה. ושרה הדמות הנשית שמגיעה למופע הכיתתי בורחת מהמקום כי זה מפגיש אותה עם המקום הגועש בתוכה- זו דמות המתעקשת לדבר בשפתה שלה אלא ששפתה מוגדרת כחומת מגן, כמגננה הנובעת מעברה הטעון. שרה היא קריקטורה(לעומתה מנגד עומד אורין המורה החירש העובד באותו בית הספר בו מנקה שרה- הוא מדבר באופן "נורמלי" עם אנשי הצוות). דמות נטולת מורכבות. אישה כעסנית. הסרט עושה לה עול, אינו מתבונן בה באמפתיה, באינטיליגנציה ובעיקר אינו מבין אותה. החל מהרמה הטכנית ועד הרמה האיניווידואלית. מבחינה טכנית שרה היא דמות מדובבת. ג'ימס מדובב אותה, גרוע מזה התקשורת נסובה על תשובותיו שלו המכילות רמז לשאלותיה כי את דבריה לא מתרגמים בצורת כיתוביות ככולם. שתי הדמויות נעות ב"עולמות מקבילים" שאינם נפגשים אך האהבה המתפתחת ביניהם תובעת מהם תקשורת, חיבור אחר וקשב. כמובן שאין קשר בין חרשות לקשב אך שרה מוצגת כאישה שיש שלה הפרעות קשב ואישיות. נו, מה את צורחת לך? סצינת הצרחה יוצרת קונוטציה לאונס. אונסים אותך להגיד כן או לא, העיקר תדברי. אבל למה לצרוח. סצינה מביכה ומרגיזה. ג'ימס מוקף ציפיות ששרה מסרבת לעמוד בהן, אבל היא אינה מוחה מתוך השקפת עולם פוליטית או אג'נדה. ההתעקשות שלה נובעת מתוך הטראומה שעדיין מהדהדת בה. אני לא מצפה מסרט להיות חף מאפשרויות רבות ומורכבות אך אם מצמצמים את דמותה של שרה לדמות מסתורית, עקשנית שאינה מוצאת את עצמה בעצמה, אשר לא מתרגמים את שפתה, דמות אשר מועברת באמצעות הפילטרים של ג'ימס יש בהחלט בעיה. הסצינה הבאה ממחישה את "נחיתותה" של שרה – סצינת משחק הקלפים בבית המנהל. המשתתפים "מנצלים" את חירשותה ומעלימים דיאלוגים שלמים והיא אינה משתתפת ערה ומעורבת. את רואה שרה- רק הם צודקים! היית צריכה לקרוא שפתיים או משו אחר. לא שזה נכון. מכאן מבינים שלא קיימת קבלה של השפה. השפה נעדרת, יש לה חלופה אחת טובה יותר ו"נכונה" יותר. אך יש רגע של חסד, כן למרות שיש לי חשדנות מסויימת כלפי חסד אולם היא עדיפה בהרבה על התבוססות במצבה הקיומי של שרה. היא עוזבת את ג'ימס, משמעות הדבר שהיא עושה מפנה אישי משמעותי אך לא מהותי וחוזרת עם אישיות רכה מגובשת ומקבלת רק כך נוכל לאשר את כניסתה של שרה לליבנו. בעת הצפייה מסתמנת בעיה תפיסתית לפיה אדם שאינו קורא שפתיים או אינו מדבר בבהירות הוא אדם אשר לא יוכל להבין ויתקשה להשתלב בחברה. סיפור המסגרת בנוי על בניית שני עולמות מתנגשים מפאת איפיונים סכמטיים ויחסי הכוחות השוררים ביניהם. בסוגיית יחסי הכוחות בין שרה וג'ימס מעבר ליחסי הכוחות בין המורים לתלמידים, בין נשים וגברים, בין הורים וילדיהם הסרט מציב את שניהם בשתי ספירות מרכזיות- הספירה האינטימית-פרטית והספירה הציבורית. בספירה האינטימית ההרמוניה ביניהם מתחברת לשקט ולדממה, למים ולים. המים כדימוי. כמו בסצינה האירוטית בבריכה. הוא אף חסר אונים כי אינו מסוגל לשמוע מוסיקה של באך בנוכחותה. שוב הוא מגדיר אותה על פי אמות המידה הנוקשות והעצמיות שלו. בספירה הציבורית אנו חוזים בשינוי של יחסי הכוחות- שרה מוצגת כאישה תלותית ומתוסכלת אשר נכשלה מול המערכת כאשר שניהם נפגשים באירועי בית הספר, הולכים למסעדות, נפגשים עם אנשים ומתארחים בבתיהם. הסרט מתחיל רק בסופו, למרות שהוא כלל לא משכנע, אבל חייבים להשתמש רק בחומרי הדרמה הרומנטית האלה אחרת לא יהיה סרט- איזה הסבר קלוש ותירוץ עלוב נפש כי מעבר לשפה ישנם תכנים מורכבים ועצמאיים המשוחררים מכל היבט המשעבד את העולם הפנימי לצרכי ההגמוניה המשמרת את התפיסה הרווחת והשיקרית.