הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
זהו הפורום שלנו לדיון בנושא מיתוסים של ילדות
במסגרת הנושא ראינו פרק מתוך הסדרה מיתחוסים של ילדות
הסרט נמצא במשעול וניתן לראות אותו מומלץ לצפות גם בשני הפרקים הנוספים
קראנו את רולאן בארת' בנשא צעצועים ומאמר של שירלי סטיינברג על תופעת הברבי
אנא כתבו רשמים ומחשבות בעקבות הצפיה והקריאה כדאי ורצוי להגיב וגם לתגובות של אחרים
גליה
מחשבה אחת שעלתה לי מהסרט היא אחת הסיבות מדוע אני, ומבוגרים רבים אחרים, אוהבים להיות עם ילדים. כאשר אנחנו מוקפים בילדים, זה נותן לנו לגיטימציה להתנהג באופן "חופשי" יותר. זה בסדר להתנהג כמו ילד, להגיד שטויות, לשחק ולהתפרע. לפי אחד הניתוחים בסרט ההתנהגות "הבוגרת" וההתנהגות "הילדותית", הוא משהו שבעצם נכפה באופן חברתי על ילדים ומבוגרים. כאשר יש מפגש בין ילדים ומבוגרים, שהוא לא מפגש של סמכות (ולא כמו שקורה עם מורה בכיתה), יש אפשרות מסוימת להשתחרר מהדפוסים האלה. כשראתיתי את הסרט נזכרתי שכאשר הייתי ילד, אף פעם לא הבנתי מדוע מבוגרים מפסיקים לשחק. גם היום אני לא בטוח שאני מבין.
במאמרו "צעצועים" כתב רולאן בארת כי "אין הילד בסיכומו של דבר אלא מבוגר בממדים קטנים יותר" לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם כך הדבר ? האם ילד הוא באמת מבוגר מוקטן ממדים או שמא דווקא המבוגר הוא האדם שמתרפק על עברו ועל ילדותו וכמה לשוב אליה...?
תהייה זו ליוותה אותי לאורך קריאת המאמר שכן משפט זה מציג שתי תפיסות שונות לחלוטין.
נימרוד טען כי אחד הדברים שהסרט עורר בו זה מחשבה לאחת מהסיבות שגורמות לו ולמבוגרים אחרים לאהוב לשהות במחיצת ילדים. השהייה במחיצת ילדים נותנת לגיטימציה להתנהגות ילדית שלא מקובלת במקומות אחרים.
אני אינני מסכימה עם קביעה זו.
בעיני ( ולא , אני אינני חיה בעולמו של פיטר פן ) הילדות לעולם איננה נעלמת וגם כאשר אנחנו מבוגרים נשאר בנו משהו מן העבר. אנחנו מפוכחים יותר,עם תובנות רבות יותר על החיים ונאלצים להתמודד עם דברים מורכבים אך אין זה אומר שפסקנו להיות ילדים.
יהיו שיגידו כי מחשבה זו תמימה ואולי זה בגלל גילי הצעיר ( בכל זאת אחת מהצעירות שבחבורה... ) אבל כואב לי לשמוע כי ילדים הם בעצם מבוגרים קטני קומה שנועדו להשתמש בעולם ולא ליצור בו ! אם כך הדבר איך אפשר להסביר את משחקי הדמיון ? את האופטימיות הבלתי נלאית ? את העשייה והסקרנות המתחדשת ?
נקודה נוספת שרציתי לשפוך עליה את ליבי היא העובדה ששירלי שטיינברג הצליחה לערער במעט חלק ניכר מההנאות שבילדותי.- משחק בבובות הברבי שלי
אני זוכרת שמאז ומתמיד ( ועד היום איכנשהו בבוידעם שמור אוסף הברביות שלי...) שיחקתי בברביות. היו לי את כולן! האשכנזיות,המזרחיות, היפות יותר והיפות פחות ותמיד כולן היו נחמדות ומנומסות. במאמרה שירלי שטיינברג לקחה את פיסת התמימות הזו שעד היום משרתת ילדות רבות ברחבי העולם ומחצה אותה. קשה לי להתייחס למאמר בלי לחשוב על הילדה שהייתי. גדלתי בבית נורמטיבי לחלוטין , במשפחה מעורבות מבחינה עדתית. לעולם לא היו לנו בעיות כלכליות קשות והורי לא נתנו לי להרגיש מחסור. את הערכים והנורמות התנהגות שקיבלתי בבית יישמתי במשחקי עם הברביות. אז נכון שאף אחת מהן לא הייתה הומלסית או עם בגדים קרועים אבל אין זה אומר שגדלתי בלי להבין שהדבר הזה קיים!
שירלי שטיינברג מתייחסת לברבי ככלי חינוכי בלעדי , ומניחה אותה באור שחור משחור שמשחית את הילדות.
אין ספק כי לאורך השנים ייצור הברבי התפתח מבחינה חברתית ואם הברבי הראשונה סימלה את האמריקאית הלבנה הטיפוסית כיום ניתן למצוא סוגים שונים של ברביות. אין ספק שיש מקום לשיפורים אך אל לנו לשכוח כי הברבי היא בסך הכל בובה! בובה אחת מיני רבות שילדות וילדים אוהבים לשחק איתם את משחק החיים שאנחנו המבוגרים מלמדים אותם.
בעקבות המאמר של שטיינברג על הברביות: עלתה בי השאלה איך ייתכן שלמרות ההבניה החברתית שהן יוצרות לטענתה ובייחוד בשנים האחרונות/ עשורים אחרונים התרבות( האמריקאית) והחברה הינן פתוחות יותר מאי פעם בעבר?לא רק בפוליטיקה, אלא בכלל.
האם זה אומר שההבניות האלו לא עוברות למרות הכל או ש"כוחות הנגד" לא פחות חזקים?
גם וגם?
בישראל אני מעריך החברה מייחסת לבלונד יותר תכונות שליליות- טיפשות או התנשאות וריחוק למשל מאשר מקום במרכז...
האמנם החברה שלנו כל כך הרבה יותר פתוחה? אני לא כל כך בטוחה אני חושבת שכדאי לראות את תופעת הברבי כחלק מהבנייה חבתרית הרבה יותר כוללת וכמוב ןשיש גם כוחות מנוגדים כמו ארגונים חברתיים ובעיקר ארגוני נשים
אולי אם היתה פחות הבניה חברתית בנושאים מעמדיים ומגדריים מצבנו היה הרבה יותר טוב....
אחד הדברים שעלו בכיתה ואני מרבה לעסוק הם במחשבות זה עצם הגדרת המושג ילדות. ברור לנו בייחוד כמורים לעתיד שילדים הם בתקופת חיים שיש לה שפה והתנהגות משל עצמה. לילדים צרכים משל עצמם ועולם שלםשל התנהלות- שונה מעולמם של המבוגרים אך גם מקביל לו בהרבה דברים. שבאופן עירוני, מבוגרים לא תמיד מבינים "מה עובר" על ילדים למרות שכל מי שהיום מבוגר היה פעם ילד... אני חושבת שחשוב לא לקחת כמובן מעליו שתקופת הילדות מתקיימת אצל כולם. לנו ברור שיש דבר כזה אך לאורך ההסטוריה ובוודאי במקומות בעולם וגם אצלינו קרוב יש ילדים שאין להם בכלל ילדות.
הי
אני לא בטוחה שכל המבוגרים מפסיקים לשחק יש המון מבוגרים שמשחקים שח, שמחקי מחשב, דרמה למיניה ואפילו משחקי קופסא שאלה שיכולה להיות מעניינת היא מה ההבדלים בין משחקי ילדות למשחקים של מבוגרים
תגובה בעקבות הצפייה של הסרט מיתוסים של ילדות:
המושג ילדות שימושי יותר ויותר אצל המבוגרים, לאחר שחוו את החיים האמיתיים שמצרכים כסף ועבודה אין סופיים.
למבוגרים קל יותר להיזכר בימים של הילדות שחלפה לה ללא אפשרות חזרה. הילדות בעיני המבוגר היא מעין געגוע נצחי ולא מרפה לעד. אומנם הילדות נראית ונשמעת כתקופה מהעבר של המתבגר אך היא מלווה אותו כל חייו.
המבוגר חוזר לילדותו כאשר עושה השוואה בין תקופת ילדותו לתקופה נוכחית של אותו ילד הנמצא בסביבתו.
" זוכרת אני את תקופת ילדותי, כאשר הייתי באה לאימי בדרישה לקבל חפץ מסויים ללא דחייה היא הייתה אומרת לי כשתגדילי ותרווחי את הכסף אז תביני למשמעות הכסף".
בתור ילדה זה לא עניין אותי מה המשמעות לכסף כל מה שראיתי באותו הזמן היה את הכסף הנמצא בארנק של הורי.
מצד אחד הילד הוא אינו אחראי למעשיו אך מצד שני רוצים שיבין את עולמם של המבוגרים, ילד זה חווה את מה שנעשה בסביבתו ולא בדיוק חושב על ילדותו בתמימות כמו שחושבים המבוגרים..
כאשר צפיתי בסרט, הילדים כן היו מודעים להשלכות של הדברים ופחדו לחשוב על העתיד ושההורים לא ניראים מספיק בקרבתם כי הם שקועים בלהרוויח את הכסף.
הילדים לפחות בסרט הם לא הראו את התמימות אלא דאגה רבה בקשר העתיד העסיק אותם. ולא היו רוצים להדמות להוריהם שכל מה שהם עושים זה להיעלם מהבית ולא לחיות חיים קלים.