הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
השרשור הזה נועד לרשמים משיחות/.מפגשים והכרויות חדשות עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים
רשמים מפגישה עם א\נשים בעלי צרכים מיוחדים - פגישות עם קרן.
קרן בתחילת שנות העשרים, צעירה עצמאית עם שיתוק מוחין, מסיימת את לימודי התואר הראשון שלה, עובדת בארגון לשינוי חברתי בצפון. חיה חיים עצמאיים בשלוש השנים האחרונות ונמצאת בעיצומו של תהליך החלטה לגבי המקום בו תחיה בשנים הקרובות. קרן היא בוגרת מכינת כנפיים - מכינה לצעירים\ות בעלי\ות צרכים מיוחדים - במסגרת המכינה התנסתה בחיי קומונה ששילבו עשייה חברתית ולימודים אקדמאיים. קרן לא נעזרת בעזרי הליכה, היא פעילה גופנית ודומה שפעמים רבות היא "שוכחת" את המגבלה שלה. לקרן חוג חברתי שמורכב מא\נשים עם מגבלות ומא\נשים ללא מגבלות (עד כמה שיש כזה דבר בכלל). בעבודתה בארגון לשינוי חברתי היא עובדת בבית הגלגלים - ארגון המקיים פעילות חברתית לצעירים\ות עם מגבלות. כמו כן היא מועסקת במכינה בה הייתה חניכה - מכינת כנפיים. ההחלטה לצאת לחיי עצמאות התקבלה אצל קרן בשלב מוקדם יחסית. בשלוש השנים האחרונות עברה לנהל אורח חיים עצמאי לגמרי.
רועי הרוש
"נפלאות התבונה"
הסרט עוקב אחרי חייו של המטמטיקאי ג'ון נאש והתמודדותו עם מחלת הסכיזופרניה.
הסרט מאוד ריגש אותי ונהנתי לצפות בו.
אחד הדברים שאהבתי בסרט היתה הבחירה של התסריטאי והבמאי להראות בצורה מוחשית את הדמויות השונות שהוזה ד"ר נאש. הבחירה האומנותית הבהירה בצורה יפה ויצירתית בדיוק מה עובר על חולה שלוקה בסכיזופרניה פרנואידית והראתה עד כמה הדמויות במוחו של החולה הן אמיתיות וממשיות לגמרי מבחינתו. בנוסף, אהבתי את גישתה של אשתו של נאש אליו, מרגע שהיא הבינה במה חולה בעלה היא התגברה על פחדיה ובזכות האמונה, האהבה והתמיכה שלה נאש אזר אומץ להתמודד עם מחלתו , לחזור ללמד באוניברסיטה וליצור קשרים חברתיים וליהיות מעורה בחברה.
סוף הסרט מאוד מרגש, כאשר ד"ר נאש זוכה בפרס נובל על אחד ממחקריו שהשפיעו מאוד בתחום הכלכלה העולמית.
העובדה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי נותן תקווה ואמונה שרוחו של האדם יכולה להתגבר על קשיים רבים, כגון חיים בצל סכיזופרניה, ולהגיע להישגים נפלאים.
הדברים שהכי הטרידו אותי במהלך הצפייה היו הטיפול שקיבל ד"ר נאש כשהבינו שהוא חולה נפש. הטרידה אותי העובדה שטיפלו במחלה שתוקפת את הנפש בצורה כל כך קשה בטיפול כה אלים של מכות חשמל. הרופא מודיע לאשתו של נאש שה"טיפול" ימשך חמישה ימים בשבוע במשך עשרה שבועות". בנוסף לכך , מזריקים לחולה אינסולין. הדבר היה תמוה בעיני כי אני סובל מסכרת וככל הידוע לי אינסולין הוא הורמון שקשור לפרוק סוכרים.
הסתקרנתי, ניסיתי לברר על ההסטוריה של טיפול בחולי נפש וכתבתי על כך בפורום. דרך הפניה בעמותת "אנוש" הגעתי לפורום דוקטורס - שיקום לנפגעי נפש - ייעוץ ותמיכה:
http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1553,m-Doctors,a-Forums.html
הגבתי גם בבלוג של מיכאל, אחד ממשתתפי הפורום. תגובתו בפורום משכה את תשומת ליבי כשעזר למישהי שהזדהתה בשם "עצבות תמידית" ונוצר ביננו דיאלוג קצר ונחמד. בתגובה אחרת מיכאל שם קישור לבלוג שלו בתפוז, הסתקרנתי והגבתי גם בבלוג שלו (אובחן בעבר עם הפרעה בי-פולרית). כתב פוסט מאוד מעניין על מחלות נפש ושליחות בחיים כאופציה להתמודד עם המחלה:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1207158
ביקור בהוסטל "רענן" לנפגעי נפש ברעננה
ידידה שלי עובדת בצוות ההוסטל היא הסכימה שאתלווה אליה למשמרת. הגעתי בבוקר ונשארתי עד הערב. ביום זה חלק מהחולים הולכים לביקור לסוף שבוע למשפחותיהם. כחצי מהדיירים, עשרה במספר, נשארים בהוסטל לשישי-שבת, אלו אנשים בודדים יותר שמשפחתם מתקשה לארח אותם מסיבות שונות. ההוסטל הוא ביתם לשנה או שנתיים. עם הזמן, חלקם מצליחים להתקדם הלאה בעזרת התמיכה של הצוות ולעבור לדיור מוגן שזה רצונם של הרוב. חלק מתדרדרים וחוזרים לאשפוז במחלקות סגורות בשלוותא.
רוב היום הדיירים יושבים במין רחבה עם ספות שזה הסלון והמתחם החברתי. משה (השמות בדויים) הוא הראשון שאני מתידד איתו, כבן 50 בערך והיחידי שלא עישן לכן יכולתי לשבת בנוחות איתו. כל השאר מעשנים בשרשרת וקשה מאוד לנשום בסביבתם. הוא מספר לי שהדיירים חיים עד שניים בחדר. יש להם כל מיני פעילויות שונות עם אנשי צוות במהלך השבוע. שישי שבת הם חופשיים, זה הזמן הכי קשה להם בגלל הבדידות והשעמום. לעיתים רחוקות מגיעים לבקר אותם. משה נחשב דייר אחראי, הוא ועוד שניים הם היחידים שיוצאים כל בוקר לעבוד בשש בבוקר ומשולבים בחברה. הם עובדים באריזת סנדויצ'ים.
משה חוזר לפעמים על מה שהוא אומר כמה פעמים אבל התקשורת איתו ברורה וטובה, בהתחלה אני לא מבין מה הוא עושה שם. הוא נראה כמו ענק עם לב של ילד, מתוק ונחמד. מאוחר יותר הוא מתלונן שהוא שמן מידי ושמשעמם לו. אני מציע שנלך לרחבת דשא. אנחנו משחקים ביחד מסירות בכדור. רק אז אני שם לב לקשיים שלו. משה לא מצליח לתפוס את הכדור ובקושי לזרוק למרות שאני עומד מטר ממנו, זאת נראית לי בעיה מוטורית כלשהי עם חוסר בטיחון גבוה מאוד. הוא כל הזמן אומר לי" קשה לי" , "אני לא טוב בזה " "אין לי אקורדינציה", אבל הוא לא מוותר וברגע שהוא מצליח לתפוס את הכדור פעם אחת אני מעודד אותו וונותן לו הרבה פידבקים חיוביים. נמאס לו מהר מאוד ואז אני מציע לו לעשות טאי צ'י. מצטרפים ונעמדים מולי עוד כמה דיירים, ומנסים לחקות את התנועות שלי. חלק מתייאשים מהר מאוד וחלק מצליחים בדרכם, הם לא מבינים אם הם אמורים לחקות אותי כמו מראה, או הפוך, או לעמוד לצידי, אבל אני לא מעיר לאף אחד ורק מעודד את כולם ש"כל הכבוד שהם הצטרפו". אני שמח ומרגיש יעיל. הם קמו על הרגליים והם זזים, הם עושים קצת כושר וצוחקים ונהנים, ולא מעשנים לכמה דקות.
לקראת 1200 בצהריים כולם מתחילים להיות עצבניים לקראת טקס חלוקת התרופות וארוחת צהרים. כולם מסתערים על הדלת של המזכירות ומחלקים לכל אחד את התרופות שלו, כדורים צהובים, כחולים, ורודים, אדומים, שקופים, קטנים, גדולים. אני בהלם כל אחד בולע בין 5 ל10 כדורים שונים בזה אחר זה. ידידה שלי אומרת לי בסוד שהכדורים מאוד חזקים והם יכולים להרוג פיל. מסתבר שהטקס הזה קורה 4 פעמים ביום! בוקר , צהריים, ערב, ולילה.
אחר כך, כולם הולכים לחדר אוכל ואוכלים ביחד, חלק לוקחים את האוכל והולכים לחדר. אחד מהם תורן, והוא מסדר את הצלחות והסכום, ואחראי גם לנקות בסמרטוט אחרי כולם.
מאוחר יותר אני מתיידד עם גבי, אמרו לי שהוא המקרה הכי קשה בהוסטל, צעיר יחסית, בן 30, לבוש בסחבות ובגדים קרועים, בן של סלבריטי. גבי הוא מוסיקאי מחונן והוא מנגן לי בפסנתר נעימת ג'אז ושיר של אולארצ'יק " אין לי חוץ ממך כלום". אני מחמיא לו על הנגינה ונראה שהוא רק רוצה שאקשיב לו מנגן. הוא אומר לי משהו אבל אני לא מבין מה הוא אומר, הוא סוגר את השיניים שלו בזמן שהוא מדבר והדיבור שלו נשמע כמו מילמול. ידידה שלי מסבירה לי אח"כ שגבי נכנס ויוצא כל חודשיים משלוותא והוא עושה להם הרבה צרות בהוסטל, גונב , לא משתתף בתורנויות ובפעילויות הקבוצתיות, החריג שבחריגים. הוא שם על תנאי.
גבי התמכר לסם כלשהו שיש להשיג אותו אפילו בתרופות לשפעת בבית מרקחת וכל פעם שיש לו כסף הוא הולך ומתמסטל,מאבד שליטה ואז שוב מתאשפז. ככה הוא מאכזב את אנשי הצוות כל פעם מחדש והורס את האמון שיצרו איתו. הוא אוהב לטייל ברגל ולפעמים הוא נעלם להם לשעות. פעם אחת הוא הלך ברגל מרעננה עד בית הוריו בת"א והדאיג את כולם. ההוסטל אינו נעול ומותר לדיירים לצאת ולהכנס חופשי. אחרי שגבי מנגן הוא נעלם לחדר. פגשתי אותו שוב בערב, היה רגע שישבתי לבד בדשא והסתכלתי לשמיים, לפתע הוא ניגש אלי ושאל בעברית פשוטה ומובנת "על מה אתה מסתכל?" על הכוכבים תראה איך השמיים בהירים" ,אמרתי, "רבי נחמן אמר שחשוב כל לילה להסתכל על הכוכבים והשמיים כי זה עושה טוב לנפש ולנשמה" הוא עונה, "תודה זה יפה מאוד מה שאתה אומר", אני מחייך ומופתע שהבנתי כל מילה שלו, אנחנו יושבים ושותקים ובוהים בשמיים השחורים כמה דקות ואז הוא שוב נעלם לחדרו.
פגישה אקראית עם אדם בעל תסמונת אספרגר לפני מספר חודשים בתחנת אוטובוס בסמינר, מחכה לקו 274 אדם מבוגר, מביט בי מבלי לומר דבר כשאני יושב בתחנת אוטובוס
-אתה אדם דתי? -לא, למה אתה שואל? -בגלל הכובע, והזקן. אני יודע שיש לאנשים דתיים כובע וזקן כזה. כן. -מסתבר שגם לחילוניים יש -כן. כי אני מכיר אנשים דתיים ויש לכולם כובע וזקן, לא ידעתי שגם .. -גם לחילונים יש כובע וזקן וגם לדתיים, אבל מסיבות אחרות. מאיפה אתה? -מכפר עידוד -אה, אתה כל יום שם? -כן. אני שם כל יום. כן. עובד, אוכל.. כן. -לא נוח לי לשוחח איתך כשאני יושב ואתה עומד רחוק, אם תשב לידי בספסל יהיה יותר נעים לדבר -כן. )מתיישב) - נחמד לך בכפר עידוד? -כן. מאוד נחמד. גם נחמד וגם לא. יש.. -איך הדיירים? -כן. חלקם נחמדים וחלקם לא. -למה לא? מה מפריע לך בהם? -אין להם סבלנות לפעמים, והם צועקים לפעמים, כן. גם המדריכים צועקים לפעמים. כועסים. כן. -מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? -8:00 אני קם, מצחצח שיניים, כן, ארוחת בוקר ב8:30 , כן אחר כך הולכים למרכז תעסוקה חלק עובדים מחוץ לכפר, וחלק לא.. -אתה עובד מחוץ לכפר? -לא, אני עובד בתעסוקה -מה אתה עושה שם? -(לא זוכר ההמשך)
האוטובוס לא עוצר בידיוק בתחנה, ואנחנו נדרשים ללכת חצי מטר לכיוונו, והוא מקטר בקול מונוטוני ורם מאוד "זה לא בסדר! אויש! זה לא בסדר! אוייש" -לפעמים אוטובוסים לא עוצרים בידיוק בתחנה, צריך לקבל את זה אפילו שזה מאוד מעצבן ושונה ממה שקורה בדרך כלל -כן אני יודע. כן. אוייש זה לא בסדר. (אנחנו מתיישבים במושב הראשון מימין לנהג)
הוא מדבר בקול רם מאוד ומונטוני, וזה מפריע לנהג, הוא פונה אלינו בנימוס ומבקש אם נוכל לשבת יותר מאחור. אני שואל אותו אם זה בסדר מבחינתו שנשב במושב מאחור, בזמן שאני קם ולוקח את תיקי הוא עונה- כן, נחפש מקום איפה נשב איפה נשב איפה נשב איפה נשב אנו מתיישבים -יפריע לך אם אסיר את הכובע שלי? -לא. חם לך? בגלל זה? בגלל שחם לך אתה מוריד את הכובע? -כן. חשבתי שאולי זה יעשה לך אי נוחות כי התרגלת כבר לראות אותי עם הכובע, כמו שאתה רגיל שהאטובוס עוצר בידיוק בתחנה. -כן, איזו מוזיקה אתה אוהב? אני אוהב שוברט, שופן, באך אני מאוד אוהב כן , גם רוק אני אוהב. כן. -איזה להקות רוק? -לד זפלין, דיפ פרפל....( ועוד רשימה מאוד ארוכה, שאני קוטע באיזה שלב אחרת הוא היה ממשיך לדבר עד סוף הנסיעה) -ואללה, אני גם אוהב את לד זפלין ואת קינג קרימזון ואת.. -ואני אוהב גם את קינג קרימזון, אני מכיר את האלבום שלהם נו איך קוראים לו... -אני רוצה עכשיו לשנות את הנושא ולדבר זה שאתה מדבר עם אנשים שאתה לא מכיר, בסדר? -כן -קרה לך שהתחלת שיחה עם אדם ברחוב כמו שאתה משוחח איתי וקיבלת תגובות שליליות? -כן. זה קורה. -תן לי דוגמא. -כן. לפעמים אנשים לא עונים לי או הולכים מהר. -מי בעיקר ממשיך לדבר איתך? -בעיקר דתיים. בעיקר האלה שלובשים בלבן, וזקן גדול. -אני מדבר איתם על דברים שקראתי בתנך, בתלמוד. כן. קראתי על דוד, שמואל כן על הנביאים ועל ...רשימה מסחררת..(אני קוטע אותו שוב) -ממש קראת הרבה, אני רואה שאתה נמשך לדמויות של התנ"ך. -כן, אני מאוד אוהב את התנך, אני אוהב את דוד, שמואל, את ....רשימה ארוכה, אני קוטע אותו. -אתה נעלב כשמישהו לא רוצה להמשיך לשוחח איתך? -כן. זה מעליב. ....(לא זוכר ההמשך) הוא מתקשר בפלאפון לאביו: "אבא שלום. כן . כן. אני בצומת חולון עכשיו. כן. אני אוהב אותך אבא. להתראות". -זה בסדר מצידך שאני כל כך הרבה שאלות? -כן. כי אתה מתעניין. אני אוהב לדבר כי אתה מתעניין (או משהו כזה..) -אתה מדבר על הנושא של- שיחה עם אנשים ברחוב- עם המדריך שלך? -כן. הוא מאוד כועס עליי. הוא צעק עליי. -למה צעק? -כי אתמול פניתי לבחורה דתייה, והתחלתי לדבר איתה על דברים שקראתי בתנ"ך. ו___ כעס עליי. הוא חשב שאני רוצה להתחיל איתה. ואני רק רציתי לדבר איתה על דת. -אולי תנסה להעזר במדריך שלך ולזהות הבעות פנים וסימנים גופניים..אתה יודע למה אני מתכוון -כן -שיכולים להעיד על כך שהבנאדם רוצה לדבר או לא ואז גם ממש לשאול אותו אם בא לו לדבר איתך על משהו (לא זוכר את המשך השיחה)
נפרדנו בברכת שלום.
רשמים שלי מהמפגש הזה: הבחור נחמד מאוד, היה לי מעניין לשוחח איתו, לפעמים קצת מביך ומשעשע כי אין לו עניין להנמיך את קולו כשהוא מדבר על דברים אינטימיים וישבו מסביבנו כל מיני אנשים באוטובוס, הבחור אינטלגנט ויש לו טעם טוב במוזיקה, הוא יודע בברור מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב . די ברור שהוא לא מסוגל לקלוט נורמות חברתיות, במיוחד לא להבין כיצד הן נוצרות, כאילו הן באות ממימד אחר מבחינתו. הנורמות החברתיות שהבחור אכן מקיים נעשות באופן טכני מבלי שזה מוטמע באמת באישיותו, זו בכל אופן התרשמותי. במהלך השיחה, היה איזה רגע שניסיתי לראות עד כמה הוא מודע לנורמה החברתית של האנשים סביבנו בקשר ליצירת שיחות עם אנשים שלא מכירים, והצבעתי לו על כך שלי נראה שלא רק שהאנשים סביבנו ממש לא רוצים לשוחח אחד עם השני, הם גם פוחדים להביט אחד בשני ומשתדלים להמנע מכך בכל האמצעים, ואולי זו הסיבה שאנשים לפעמים מגיבים באופן שלילי לניסיונות השיחה שלו איתם, כי הנורמה הזו מוטמעת בהם ואין לזה קשר לכמה נושא השיחה שהוא מביא מעניין אותם, ואילו אחרים הנהנים לשוחח עימו משוחררים מהנורמה- והוא מצידו נראה קצת מבולבל מזה וכאילו לא הבין בידיוק על מה אני מצביע, והתחיל לשוחח על דברים לא קשורים לכך בכלל ואני מצידי זרמתי עם כיוון השיחה שלו. אני זיהיתי שיש לו אספגר מהמשפט השני שלו- תפיסת העולם התבניתית הסכמטית שלו (אנשים עם כובע וזקן הם דתיים, כל השאר לא), שטף הדיבור המונוטוני הבלתי פוסק והחזרה על מילים מסויימות ("כן") מזוהים עם התסמונת הזו. הוא אישר לי את זיהוי כשאמר שהוא בא מכפר עידוד שזה הוסטל שאני מכיר, הוא מכיל אנשים בעלי אספרגר ואוטיזם בתפקוד גבוה) שחיים שם, חלקם עובדים בעיר וחלקם עושים עבודות יצירה או עבודות מיון פשוטות בהוסטל, ישנם מדריכים 24 שעות בהוסטל והם מלווים את הדיירים בתוך ההוסטל ודואגים לשמור על סדר יום קבוע. הזיהוי שלי השפיעה על האופן בו דיברתי איתו, שזה אומר שהשתדלתי לא להשתמש יותר מידי בדימויים או מטאפורות אלא בשפה קונקרטית. מבחינת סביבת האנשים, היה ניכר בפניהם שהם חשים לא בנוח מהסיטואציה, הם צידדו בעינהם בשיחה שלנו, התעניינו גם בי. שטף הדיבור והווליום שלו הטריד אותם, הם נמנעו מלומר משהו כי הם זיהו אותו כחריג, כחולה נפש אולי ויתכן שלומר לו משהו מהווה סיכון פיזי או חס וחלילה שהוא יאמר משהו בחזרה.
ומה היא אומרת? מה מעסיק אותה? אם תכנס לנעליים שלה, איך זה ישמע? מה יהיה הקול שלה? ומה הוא יספר לנו?
הספור של הפגישה שלך מאד מרגש אותי כשאני קוראת אותו. אולי בעיקר בגלל שהצלחת להביא לנו בכתב את קולו היחודי של אותו אדם שפגשת בקו 274. יכלתי לראות את עצמי יושבת מאחוריכם באוטובוס ומקשיבה בהתפעלות לשיחה של שניכם. תודה.