הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
בס"ד
מפגש עם עיוור:
לראשונה בחיי נתקלתי עם עיוור לפני כעשר שנים,כל פעם נזכרת כאילו היה זה לפני יומיים, זה היה בזמן שאני וחברתי אורה עמדנו ברמזור אדום
בארלוזורוב שבתל-אביב לכיוון התחנה לבת-ים.ניגש אליה גבר בשנות החמישים וביקש ממנה שתעזור לו לחצות את הכביש,אכן נענתה לו בחיוב והושיטה לעברו את ידה.
תוך כדי הליכה לא יכולתי לשתוק מרוב סקרנותי,וביקשתי לשאול אותו מספר שאלות. נעניתי בחיוב והשאלה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה איך זה שעיוור ללא עזרה משוטט לו ככה בחופשיות ברחובותיה של תל-אביב, ללא פחד שייפגע מנהגי הרכבים שנוסעים כל-כך מהר.
אורה הרגישה אי נעימות וביקשה ממני שאפסיק לשאול אותו כי זה מביך, אך להפתעתי הרבה חיים( שם בדוי) בא להגנתי ואמר שהוא רגיל לאנשים סקרנים כמוני ומוכן לענות לי עליהם. כשהתחיל לענות לי על השאלה הראשונה, כבר לא היו עוד שאלות נוספות, כי המשיך לבדו לספר לי מבלי שעצר לרגע. כך התחיל את סיפורו: ראשית אציג את שמי,קוראים לי חיים(שם בדוי)התעוורתי לפני מספר שנים מסיבות שלא כל-כך ברורות לי ממש.
אני (חיים מדבר) גר בחיפה ולפני שהתעוורתי כל בוקר נסעתי לתל-אביב ברכבת או במוניות ואוטובוסים למקום עבודתי, כך שאת תל-אביב אני
מכיר היטב. כשהגענו לייעד שלנו לתחנה, אורה שאלה אותו אם הוא רוצה שנלווה אותו לרכבת, ענה לה שאין צורך, אני התעקשתי ללוות אותו למרות שאורה ביקשה שנעלה לאוטובוס,הסביר לי שהוא מסתדר, כי נעזר בחוש השישי.שאלתי אותו האם גם אני יכולה להיעזר בחוש השישי, ענה לי שכן, במידה ואני עוצמת את עיניי ומתרכזת אך ורק באותו חוש השישי יש סיכוי שינחה אותי. אנשים עם מוגבלות של ראייה, נעזרים בו הרבה, כי הם לא צרכים להתאמץ לעצום עיניים ולהתנתק מהעולם הצבעוני, כדי להיעזר בחוש השישי.
סיפרתי לו עליי,שיש לי פחד מהחושך, וזה קורה לי לעיתים קרובות בלילות של שבתות וחגים שיש איסור הלכתי בלהדליק אורות, במיוחד כשאני במדרגות חשוכים והפחד מונע ממני להתקדם הלאה. חיים נתן לי עצה, במצבים כאלה יש עליי לעצום את עיניי ולהיעזר בחוש השישי והוא ינחה אותי.הגענו לייעד ונפרדנו לשלום.מאז כאשר אני נקלעת לבעיית החושך אני עוצמת את עיניי ונזכרת בדיוק בחיים העיוור איך הוא מתהלך בבטחה מבלי שיראה מה יש לנגד עיניו.(תודה חיים.)
בעקבות המטלה שיש לראיין את המוגבל שאלות הנוגעות לחומר של הלימוד, החלטתי לראיין את בן דודתי בני בקצרה.( בעיית התמודדות עם המגבלה במקומות עבודה )
בני הוא גבר נאה ומטופח ולעיניו זוג משקפיים כהות, נשוי ואב לבן ובת. נולד עם עין אחת שרואה והעין השניה שלא רואה. בני עבד במפעל של טקסטיל בדרום הארץ במשך 15 שנה, המפעל בו עבד ניסגר ומאז הוא לא מוצא עבודה קבועה.
הוא סיפר לי שבעקבות המגבלה בעין השנייה, לא כל מקום עבודה שש לקבל אותו. בני מספר שהוא מפקסס קורות חיים למקומות עבודה ובשל הניסיון הוותיק שלו מזמינים אותו לראיון, כאשר המראיין מביט בבני ורואה, שעין אחת לא רואה, ישר אומר לו מצטער המשרה תפוסה.
בני חושש לעתיד אשתו ושני ילדיו, כי ממשכורת של אשתו לא יוכלו להחזיק משכנתא ולגדל שני ילדים. בגלל המחויבות שלו לפרנס את משפחתו הוא מוכן לעבוד כל עבודה שתוצא לו ולא משנה לו האזור. שאלתי אותו מה לגבי ביטוח לאומי, האם מכיר בו כנכה. בני ענה לי שהוא לא נכה, ושמעוניין הוא לעבוד ולפרנס את משפחתו.
יהונה יצחק
חינוך מיוחד שנה א'