הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
הסרט מציג את תחרות הרוגבי על כסאות גלגלים. זהו משחק אלים בין קבוצות לאומיות שהמשתתפים בו משתמשים בכסאות גלגלים מיוחדים להתנגשויות. לקראת סוף הסרט השתכנעתי שזה כיף והייתי רוצה לנסות בהזדמנות הראשונה. השינוי ביחס שלי למשחק עצמו מאפיין גם את השינוי שחל בי ביחס לדמויות שהתחיל באנטגוניזם כלפי הדמויות- כלפי אופיין המאצו'אי והמאוד אמריקאי. תחילה ג'ו סורס מאמן נבחרת קנדה שנהג לצווח את נשמתו במגרש, וכנ"ל לגבי זופן, הבחור שלא הייתי רוצה להתקל בו בסמטה חשוכה. מעניין שהסטראוטיפים שפעלו בהכרה שלי על הדמויות, לא היו סטראוטיפים שקשורים לנכויות או מוגבלויות, אלא סטראוטיפיים כללים (אולי לאומיים) ששופטים אנשים על פי מראה והתנהגות חיצונית ללא הכרות אמיתית. ואמנם במהלך הסרט, כשדמותם של זופן וסורס נחשפה עוד, התחלתי לחבב אותם. לפי דעתי משחק הרוגבי הוא זה ששובר בבת אחת כבר בתחילת הסרט כל מיתוס אפשרי על האדם המוגבל. ואולי לא המשחק אלא האנשים שמשחקים בו, כי אחרי הכל אם הם היו מפנימים בתוכם מיתוסים הקשורים למוגבלויות, המשחק היה נראה אחרת. אך נראה לי שהתשובה השלמה תיהיה הקשר בין האנשים למשחק: המשחק מוציא מהם משהו, והם בחזרה מוציאים זאת בחזרה על המגרש. הרוגבי כל כך אינטנסיבי ואלים שכל סטראוטיפ אפשרי פשוט נמעך תחת הגלגלים. נראה לי שהרוגבי נותן לאנשים האלו שייכות עמוקה לקבוצה, ערך עצמי גבוה, יכולת להתעלות עצמית, תחושת מסוגלות, הישגיות ואולי תחושת לאומיות חזקה. תמיד הטריד אותי שספורט קשור ללאומיות בצורה כל כך חזקה. גם בצפייה בסרט ראיתי שמה שיוצר את ה"קבוצה" זה אופיים האישי של השחקנים, הדינמיקה בינהם ומיומנותם ברוגבי, ולא איזה מושג מופשט שנקרא "קנדה" או "ארה"ב". האנשים בסרט מדברים גם על חיי המין בתור אנשים עם בעיות בתפקוד הגופני. וניכר על פניהם שהם לא מטורדים מדבר, וכשהם בקבוצת גברים הם אמריקאיים טיפוסיים לכל דבר בלי קשר לאם הם יושבים על כסא או על כסא גלגלים. בסרט מוצג גם קית', דמות חשובה לסרט. קית' עובר תאונה, שבעקבותיה חלקים מגופו יוצאים מכלל פעולה. הוא עובר פיזיאוטרפיה וטיפולים אינטנסיביים, שבסופן הוא חוזר לשיגרת יומו בגובה כסא הגלגלים. וכפי שקומתו נמכה, כך גם דימויו העצמי ותחושת מסוגלתו. כשקית' פוגש את זופן ונודע לו על רוגבי, תחושה חדשה וחיובית מתעוררת בו. ואולי תעורר בו שוב תשוקה למשהו שיעניק לו משמעות כמו הרומן שלו עם אופנועים.
רועי דוידוביץ'