הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
* הערה מקדימה- לפני חמש דקות סיימתי לכתוב את התרשמותי מהסרט "מרדר-בול". השליחה נכשלה, וכעת אני כותבת אותה מחדש. כל מי שחווה/תה חוויה כזו בעבר י/תבין את התסכול העמוק. את חמש הדקות העברתי בסדרת נסיונות פאתטיים למצוא את החיבור הנעלם, אחריה תקופת ייאוש שארכה שתי דקות ארוכות, ואז החלטה נחושה להמשיך הלאה.
"מרדר-בול" הינו סרט תיעודי שמתמודד עם נושא הנכות הפיסית דרך סצנת ה"רוגבי-נכים", תוך התמקדות בכמה משחקני נבחרות ארה"ב וקנדה. המשחק משמש הן כנושא בפני עצמו, והן כרקע לסיפוריהם האישיים, חייהם וקרוביהם של 3 דמויות: זופן הצעיר- שחקן בולט בנבחרת ארה"ב, ג'ו המבוגר- מאמן נבחרת קנדה, וקית'- צעיר בשלבי שיקום מפציעת אופנוע, שתוך כדי הסתגלותו הראשונית להיותו נכה הוא מתוודע לרוגבי הנכים. הסרט מפגיש אותנו עם "הנכה האחר"- אדם המסוגל ובוחר להיות: גברי, ספורטיבי, אלים, תחרותי, מקועקע, שנון, מושך, בעל בטחון עצמי, גאוותן, בליין, חברותי, בעל רצון לחיות. תכונות אלו, ללא קשר אל יחסנו אליהן, הינן תכונות שאיננו רגילים לייחס לאדם שאנו תופסים ומגדירים כ"נכה".
אתייחס לשני רגעים בסרט שהיו משמעותיים עבורי - הראשון הינו הסצינה הפותחת של הסרט, בו זופן, עדיין לא מוכר לצופים, מצולם בחדרו, בכסא הגלגלים, מתלבש לפני אימון. ההתלבשות כולה נעשית בשתיקה, וכבדרך אגב נחשפת רגלו השמאלית, מקועקעת ברצף מהקרסול ועד הברך. משהו בפריים מאבד מה"הגיון התקין". איפה "הנכה הנחמד" שאנו רגילים לפגוש? מדוע הוא קיעקע את רגלו? האם הוא חושף אותה בציבור? האם הוא בכלל עוזב את חדרו? לשם מה? משהו בפריים מאבד מ"ההגיון התקין", ומאותו רגע ולאורך כל הסרט, אותו "הגיון" ממשיך להתערער. בעיניי הסרט מצטיין בכך שקשת התכונות וההתנהגויות של האנשים בו נראית לנו טבעית והגיונית. אני שמחה על כך שמהר מאוד ראיתי באנשים את מי שהם, את בני האדם שהם. חשבתי שהם בזויים, מפחידים ומעוררי רחמים, ולחילופין חזקים, אמיצים ואהובים, לא מפני שהם נכים, אלא בשל תכונות האופי שלהם.
הרגע השני שעורר אותי, הינו הסצינה בה אחד משחקני נבחרת ארה"ב תיאר את חוויתו ממפגש משפחתי שנכח בו. הוא אמר שתמיד הוא מרגיש בטוח בעצמו, והכל "הולך חלק", חוץ מפעם בשנה, כשמישהו גורם לו להרגיש " כמו מפגר מזויין". באותו מפגש משפחתי, ניגשה אליו קרובת משפחה צעירה, ילדה, ואמרה לו בטון משבח ששמעה שהוא משתתף ב "special-olimpics"(אולימפיידת הנכים). לדבריו, הוא "מעריך מאוד את מה שהם עושים שם, אבל זה מאוד שונה ממה שקורה ברוגבי". אמנם במילותיו הוא טען שהוא מעריך מאוד את אולימפיידת הנכים, אך אני מיהרתי לחבר את טון דיבורו, אמירת המילים "מאוד-שונה" בצורה איטית ומודגשת, ונתינת המקרה כדוגמא לכך שהרגיש "כמו מפגר מזויין", והנה קיבלתי מצב "לא צפוי", בו אדם המוגדר על ידי החברה כנכה, ובכל אופן נמצא בכסא גלגלים, מזלזל באולימפיידת הנכים וסולד ממנה. עוד הוכחה, במידה ואנו צריכים אותה, להיותו פשוט בן אדם, עם קשת אפשרויות, דעות והזדהויות. ונראה לי שאיפשהוא, כולנו צריכים אותה.