הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
נמרוד עברון
ביקור במרכז "כוכב" במעלות לאנשים עם פיגור שכלי
שבוע שעבר נסעתי צפונה עד למעלות-תרשיחא, לביקור במרכז "כוכב" לאנשים עם פיגור שכלי. מלווה אותי למקום חברי עילם, שעובד בכוכב במסגרת שירות לאומי.
בדרך ל-"כוכב" אנחנו פוגשים בצעירה בשם בת-אל, הסוחבת מצרכים מהסופר לביתה. נדרשו לי דקה או שתיים בשביל להיות בטוח שיש לה מוגבלות שכלית. היא יחסית מאוד עצמאית, ויש לה עבודה במאפייה. היה מאוד חשוב לה להדגיש שעילם הוא חבר שלה ולא רק מדריך, ואני והיא נהנינו ביחד להקניט בהומור את עילם. היא סיפרה לי שבמסגרת כוכב היא נהנתה להמחיז ולביים את ההצגה "טרזן" על-פי הסרט של וולט דיסני (ולשחק בתפקיד הראשי). עילם סיפר לי אחר כך על איך היא הצליחה להלהיב ולהפעיל חלק גדול מהאנשים בכוכב בשביל להעלות את המחזה. הבנתי שבת-אל עברה בשנים האחרונות תהליך הדרגתי ארוך שבסופו היא הגיעה ליכולת העצמאות והתפקוד שלה היום.
אני נכנס למרכז בזמן שיחת הבוקר. כ-30 אנשים עם פיגור שכלי יושבים על כיסאות במעגל. כשהם רואים אותי חלקם מתרגשים וקמים ולוחצים את ידי, ואנחנו אומרים שלום זה לזה. אני מתיישב על כיסא במעגל. האיש לידי, בחור בשנות ה-20 לחייו, מבחין בי ומגיב בהשמעת יבבות. אני מחליף כיסא ואיש צוות מסביר לי שקשה לו עם אנשים חדשים.
למרות שלעולם לא הייתי במסגרת דומה לזאת, אני רגוע כיוון שרוב האנשים נראים מאוד מסבירי פנים והאווירה מאוד רגועה. התרשמתי מאוד מהגיוון של הקבוצה. יש בניהם נשים וגברים, יהודים וערבים, בני-נוער ומבוגרים, נכים על כיסא גלגלים ואנשים אחרים שרק מתקשים ללכת וכאלו שלא נראה מרושם ראשוני שהם מוגבלים פיזית. בכלל, רמת ה-"מוגבלות" שלהם והאופן בה היא מתבטאת הם מגוונים.
דרושים לי כמה דקות להבין מהי הפעילות במעגל. לבסוף אני מבין שכל אחד בתורו מנסה להגיד שלום ובוקר טוב לכל האחרים. זו משימה לא פשוטה עבורם כיוון שנראה שלכולם יש לקות בדיבור, בין עם ברמה של גמגום קל או ברמה כזאת שאני לא יכול להבינם.
משנגמר הסבב מציגים אותי, ואני מעט נבוך. חלקם מתרגשים מנכחותי בעוד נראה שחלקם לא מבחינים בי. אישה אחת מאוד מובכת מכך שקוראים גם לכלב שלה "נמרוד". אנחנו מדברים אחר-כך על חיות מחמד, תל-אביב והמשפחה שלה. היא מראה לי תמונות של "נמרוד" הכלב.
לאחר-מכן אנחנו עושים כמה מתיחות פשוטות. טוב, בשבילי הן היו פשוטות, אבל מעטים הצליחו לבצע אותן. הרוב ניסה.
אז עברנו לחדר האוכל. עזרתי למישהו במעבר, וכך גם הצוות. מה שהרשים אותי היה שרבים מאלו שהם "מוגבלים", אבל אינם מוגבלים מאוד פיזית, עזרו להניע את האחרים. היה קל לראות שחלקם מיודדים מאוד זה עם זה, בעוד שלאחרים קשה מאוד לתקשר עם סביבתם.
אחרי שעזרתי להביא כיסאות ולהביא אוכל מהמטבח, ישבתי לאכול עם השאר. לידי ישבה אישה צעירה ונחמדה בשם ליזי. לליזי יש שני קשיים בולטים- פיזית קשה לה להניע את גופה ובמיוחד היא סובלת מבעיות מוטוריקה (שליטה ותנועה) בידיים. שנית, דעתה מוסחת מאוד בקלות. השילוה של קשיים אלה גורם לכך שהיא צריכה להפעיל מאמץ רב להתרכז בשביל לעשות פעולות שהן אוטומטיות בשבילינו. אני מנסה ביחד איתה להעביר סלט עם תירס לצלחת שלה. המאמץ המשותף שלנו דורש כמה זמן אבל שנינו מאושרים ביחד כשאנחנו מגיעים להצלחה. זה הזכיר לי את בעיות המוטוריקה שהיו לי בילדותי. אני זכרתי כמה זה מתסכל להתאמץ כל כך בשביל דברים שלכולם פשוטים, וכמה זה חשוב לפעמים להצליח להתגבר על קשיים כאלו בעצמך מבלי שיעשו לך את כל העבודה.
לאחר הארוחה עילם מוביל אותי לסיור במרכז. המרכז כולל קומה אחת עם כמה חדרים גדולים לפעילות, משרד, מטבח וחדר אוכל. יש גם קומת מרתף, שם יש כל מיני ציוד מיוחד המאפשר טיפול כימותראפיה. אבל המטפלת הכימותראפית נמצאת כבר מספר חודשים בחופשת לידה, אז לא נעשה בו שימוש. בכניסה למרכז כוכב יש חנות קטנה. זוהי חנות ללא מתרות רווח, והיא מוכרת מוצרים שאנשים עם פיגור שכלי, כולל האנשים בכוכב, עזרו להכין. הכסף של החנות מושקע במרכז כוכב. המוצר הבולט שמכינים בכוכב הוא כלי קרמיקה, שמכינים מעיסות נייר. נראה לי שזאת יוזמה עם צדדים חיוביים, אבל היא העלתה לי אחר כך את התהייה, עם חלק גדול מ-"המטופלים" בכוכב מסוגלים באמת לעבוד וליצור מוצרים לקנייה, מדוע לא ליצור מסגרת שבה הם גם יקבלו על זה שכר?
עילם, שגם הוא ביקורתי כלפי הגישה של מרכז כוכב, מסביר שהרעיון הכללי של הצוות הוא להתרכז בלעבוד על לימוד ואימון פעולות יומיומיות, שישמשו אותם ביומיום. שינויים שהצוות החליט לעשות השנה כוללים פעילויות בהן מתאמנים על לזהות ולדבר על רגשות, ו-"יום ירוק" לצוות- שבעקבותיו בנו קומפוסט והתחילו להכין גינה אורגנית שלפעמים עושים בה פעילויות.
אני יוצא החוצה עם קבוצה של כ-15 אנשים לטיול. בתוך קבוצתי בולט עומר, צעיר בשנות ה-20 לחייו, שדורש המון צומת לב והוא נחשב לאדם שדורש הכי הרבה מאמץ מצד הצוות. בחצר לפני שיוצאים מהשער (שהוא שער אוטומטי נעול), הוא מתחיל לנסות לשיר את השיר "הללויה". כשהוא רואה שאני מצטרף אליו, הוא מתיידד איתי ואנחנו הולכים יד ביד (זה עוזר לו ללכת מבחינת שיווי משקל) ומדברים. תחילה אני לא מבין אף מילה שיוצאת מפיו, אבל אחר-כך אני מתרגל ויכול להבין אותו לרוב, והתקשורת בנינו משתפרת.
אנחנו יושבים על ספסל בגן ציבורי במרחק כמה מטרים מכוכב. עילם עוזר לכל אחד להציג למדריכה האחרת את הציורים שהם צירו יום קודם לכן בטיול מיוחד לספרייה העירונית. המדריכה משוחחת ושואלת את הקבוצה אודות הטיול שפספסה. לאחר מכן מוציאים גיטרה ואנחנו שרים ביחד שירים עבריים לפי בקשת הקהל. אני חייב להודות שכמי שנחשב זייפן, יש משהו מאוד יפה בלשיר כשהדיוק של הקצב והמילים לא משמעותי, אלא רק הרצון לשיר.
לאחר מספר שירים אני הולך להביא ציוד ממרכז כוכב להמשך הטיול. אני אוחז ידיים עם ליז וממשיך לדבר איתה. לצערי אני חייב ללכת ואני נפרד מהאנשים שהתיידדתי איתם.
כל "המוגבלים" בכוכב נראו מאוד שמחים על כל דבר שנעשה בכוכב, ואמרו לי שהם מאוד אוהבים להיות במקום. האם "כוכב" מהווה מסגרת טובה ויעילה לטפח ולעזור לאנשים עם מוגבלויות להיות עצמאיים יותר ולפתח יכולות? אני לא יודע. אני כן יודע שנהניתי לבקר שם ולחוות משהו חדש עבורי.