הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
הסרט שנות חיינו היפות ביותר הוא סרט אמריקאי משנת 1946 שמגולל את סיפורם של שלושה יוצאי צבא ששבים הבייתה מהמלחמה בפסיפיק ובאירופה
הסרט היווה אבן דרך בקולנוע האמריקאי בכך שסימן את סופם של הסרטים הפטריוטיים וניסה להעביר בצורה אמיתית את הלך הרוחות בארה"ב לאחר המלחמה ויחסה אל חיילים משוחררים שמנסים להסתגל לחיי האזרחות ,הסרט במובנים מסויימים תקף אפילו היום 62 שנה לאחר מכן ולא איבד במאומה מעוצמתו .הסרט מפגיש אותנו עם 3 דמויות :אל (השחקן פרדריק מארץ שזכה באוסקר על תפקידו )שהיה בחיל הרגלים , פרדי(השחקן דנה אנדרוז) קצין בחיל האוויר שהיה מנחית פצצות ממטוס , והומר(השחקן הרולד ראסל שזכה באוסקר על שחקן המשנה)איש חיל הים שאיבד את שתי ידיו בזמן שהספינה שלו נפגעה וצללה למים .
הסרט מפגיש אותנו עם צמתים מרכזיים של החיילים השבים הבייתה :המפגש עם המשפחות , המפגש עם הנשים והארוסות , הנסיון למצוא עבודה וההסתכלות הכללית של החברה עליהם
אל נשוי כבר 20 שנה ויש לו שני ילדים מבוגרים היה בנקאי לפני המלחמה והשתחרר רק בתור סמל והוא כביכול הכי מצליח מבין השאר הוא חוזר לאשתו ולילדיו שמאוד אוהבים אותו הוא מתקבל לעבודה חזרה בבנק והוא אחראי למתן הלוואות ליוצאי צבא שם הוא מתפכח ומבין שכל העולם סובב סביב כסף , הלוואות ובטחונות הוא כמעט מפוטר מעבודתו שהוא נותן הלוואה ליוצא צבא שאין לו בטחונות להלוואה שהוא טוען שהביטחון הוא בלב ובנפש .
פרדי -הקצין המעוטר היה עובד במזנון ברשת פארם לפני המלחמה, הוא הכיר אישה בזמן הטירונות והיה נשוי שבוע לפני שיצא למלחמה ,פה נוצרת הניגודיות הגדולה כי מי שהיה קצין מעוטר במלחמה חוזר לאישה שלא אוהבת אותו ובוגדת בו לא מוצא עבודה ראוייה ומתאהב בבתו הגדולה של אל .
הומר -היה מלח שנפצע ובמקום שתי ידיו הותקנו לו שני קרסים בכל יד שמשמשים לו כידיים הוא מאורס לוילמה הוא מקבל קצבת נכות מהמדינה ולכן לא עובד .
כמובן שלמרות הפיכחון של הסרט ונסיונו לפתוח את עינינו הוא מסתיים בחתונתם של הומר ווילמה ומימוש אהבתם של פגי(בתו הגדולה של אל)לבין פרדי אחרי שזה מתגרש מאשתו בכל זאת מדובר בקולנוע אמריקאי משנת 1946 ,הסרט זכה ב-7 אוסקרים כולל:הסרט בטוב ביותר,הבמאי,התסריט ,עריכה ,סאונד וכאמור שני השחקנים
התרשמותי מהסרט הייתה בעיקר מדמותו של הומר בתחילת הסרט במפגש שלו מול שני האחרים הוא מפגין ביטחון עצמי רב ואפילו מוכיח להם מה הוא מסוגל לעשות למרות שאין לו ידיים כמו להצית סיגרייה עם גפרור וכמובן לעשן ,אבל כשנפגש עם המשפחה שלו מרגיש חסר אונים , למרות שהמשפחה שלו לא מייחסת לו את זה , הומר מתקשה להסתגל לעובדה שמקבלים אותו הוא כפי שהואו ויוצר כלפיו רגשות אמביולנטיים במהלך הסרט מצד אחד אתה חש חמלה אליו ועל מצבו מצד שני הוא אפילו קצת מעצבן בנסיונו להרחיק ממנו את האנשים שהוא אוהב כדוגמת וילמה ארוסתו שמנסה להסביר לו שהיא אהבה אותו,אוהבת אותו ותמשיך לאהוב אותו ומבחינתה כלום לא השתנה למרות שיש לו קרסים במקום ידיים , הסצנה הכי חזקה לדעתי בסרט היא הסצנה שבה הומר אומר לוילמה את יודעת עם מה את מתמודדת בואי ותראי :הוא מעלה אותה לחדרו ומראה לה איך הוא מוריד את הקרסים ולובש פיג'מה ואז הוא אומר שברגע שהוא מוריד את הקרסים הוא בעצם חסר אונים ומשווה את עצמו לתינוק חסר ישע שדורש עזרה כל הזמן כי הוא לא יכול לכפתר את הפיג'מה ולשים את הקרסים ווילמה מייד אומרת שהיא תעשה את זה בשבילו ואז כמובן הם מתחבקים ומתנשקים
הומר לאורך על הסרט מנסה להוכיח עצמאות כלפי חוץ הוא יורה ברובה צייד,הולך לקורס פסנתר אצל דודו וכל הפעולות האלו לא מסתדרות עם ההרגשה הפנימית שהוא משדר לקרובים אליו
הסרט למרות אורכו (שעתיים ושלושת רבעי)הצליח להשאיר אותי במתח כלפי השתלשלות האירועים והתפתחות דמותו של הומר למרות היותו דמות משנה בסרט העוצמה של חיייו תופסת מקום מרכזי
אני מאוד נהניתי מהסרט הוא קלאסיקה אמריקאית מומלצת לכל
אופיר