הפורום פתוח לכל מי שעוסקים/ות בנושאים של חינוך ביקורתי , מתלבטים/ות, ורוצים/ות לשוחח על המורכבות, ההיבטים השונים של עשיה חינוכית השואפת לשוויון של כל קבוצות הלומדים/ות. אתן/ם מוזמנות/ים לספר מניסיונכן/ם להביא דילמות, התנסויות מוצלחות, להעלות שאלות, לצור קישורים וכד. כדי לכתוב בפורום עליכם/ן להרשם לאתר. אחרי הכניסה לאתר כחברים/ות רשומים/ת לחצו על general ואחר כך על new thread - שרשור חדש, לפתיחת נושא חדש.
אחד היתרונות של פורום הוא שאפשר לנהל בו שיחה. אפשר להגיב לדברים שקראנו. לשאול שאלות, לחוות דעה, להעזר זה בזו. עכשיו שרבים מכם כתבתם דברים מעניינים בפורום, אתם מוזמנים גם לענות זה לזו, להגיב, לשאול להעלות רעיונות שעוברים בראשכם כשאתם קוראים את מה שנכתב פה.
תמיד חשבתי שאני סבלנית לאחר, לשונה. אני פתוחה ומוכנה להכיר אנשים עם צרכים מיוחדים, עם מגבלויות שונות.
עד עכשיו עוד לא נחשפתי מקרוב לאנשים אלו, יש לי רצון להכיר, להבין אותם אבל אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להבין, להזדהות ולחוש פעם אחת קמצוץ ממה שהם חווים יום יום שעה שעה.
הסרט היה קשה לצפייה, קשה הידיעה שכל עזרה שמקבל הנכה זה רק אחרי מאבקים אין סופיים מול המדינה, שמאוד קשה למצוא עבודה, מתיחסים אליהם רק כנכים ולא מנסים להכיר אותםאישית, את האופי, את הכשרון. היה קשה ולא נעים לראות את התלות של בילי בעזרה יומיומית ואת חוסר העצמאות.
צמרר אותי המשפט "להיות נכה זה כמעט להיות בלתי נראה" ועוד ציטוט שנגע לליבי, כשבילי הצטרף ללהקה ושר "עלי למצוא שלוות נפש בכל נשימה שאני לוקח", זה העצים לי את העובדה שהוא במלחמה יומיומית עם עמצו ועם הסביבה.
כולנו צריכים לדעת שזה יכול לקרות לכל אחת מאיתנו ומקרובינו וכבר עכשיו לשנות את הגישה והעמדה השלילית כלפי הנכה, הוא כמו כולם רק עם מגבלויות שונות, שעם קצת תמיכה והכרה אפשר לחיות חיי שגרה נורמלים.